כשהתותחים רועמים, הטלפונים שותקים

אין ציפיות – אין אכזבות. אני יצרתי לעצמי מרחב מוגן. אין מסכים, אין רדיו. יש המון שיעורי תורה, וגם דמיון מודרך – אני מתכננת את מסיבת ההודיה שנערוך כשיחזרו שבעת חיילי משפחתנו, בתוך שאר חיילינו, הביתה בשלום. כל פרט ופרט מצויר ומקבל תשומת לב: התפריט, מקומות הישיבה, דברי התורה, המתנות שאקנה לנכדים ולכל חוגגי ימי ההולדת שחלפו זה מכבר, צבע המפיות והמפות, החידונים וההצגות, והמון נשיקות. האמת היא שזאת תרופת פלא לבריאות נפשית. צום מסכים – דבר נפלא. וכך היה פעם. לא היינו מחוברים 24/7. יכולתי לעבור תורנות שלמה של 36 שעות, שבהן רק שיחה אחת הביתה הייתה מוקצבת לי במרכזייה של בית החולים. ואם הייתי מספיקה לקנות אסימונים והיה חלון של כמה דקות בתורנות, זכיתי גם לעמוד בטלפון הציבורי ולחטוף כמה שניות נוספות של שיחה. 

אז היו ימים שבהם הסתדרנו אפילו בלי שיחה יומית, ועל אחת כמה וכמה שכך היה בימיה של רוסיה הסובייטית. חבר שלנו שירת לפני כשלושים שנה בצבא הרוסי. הוא נפרד מהוריו בתחנת הרכבת של מוסקבה ושנתיים לא ראה אותם. הוא נשלח לבסיס בצפון־מזרח ברית המועצות, ליד הים הצפוני, ושם בילה שנתיים תמימות. במהלך אותה תקופה הוא הצליח לדבר איתם פעמיים בטלפון, ומכתבים הוחלפו בערך פעם בחודש מכל צד. זו הייתה ההקצבה. יש לו סיפורים רבים על התקופה הזאת, על החיכוך המתמיד עם גויים אנטישמים ועל הקור הנורא (עשרים מעלות מתחת לאפס בחורף). אבל מעניין לציין שחוסר התקשורת עם ההורים לא מצטייר אצלו במבט רטרוספקטיבי אחרי שלושים שנה כמשהו טראומטי באופן מיוחד. "אם לא מצפים – לא מתאכזבים", הוא אומר. הרי היה ידוע אז שתקופת השירות הצבאי כוללת ניתוק גמור מהבית לחודשים רבים, ולפעמים אפילו שנים.

בתקופת מלחמת יום הכיפורים בעלי היה חייל צעיר, והוא שירת בסיני. אחת לכמה שבועות הוא הגיע הביתה לשבת, ושלח גם גלויות למשפחה. אבל הקשר הטלפוני היה מסובך. בגדוד היה רק קו אזרחי אחד, והיה צריך להמתין לו בתור ארוך־ארוך בשעות היום. למזלו, חותני ז"ל היה תמיד ער בשעות הקטנות של הלילה, אז נהג לעבוד בחדרו בשקט. כך שלעיתים אחרי חצות, בתום האימונים, היה בעלי מתגנב לעמדה של הטלפון האזרחי ומתקשר בלי תור לאביו. שיחה טלפונית פעם בשבוע־שבועיים הייתה אז מינון סביר בהחלט. לא הייתה ציפייה ליותר, כך שגם אכזבה לא הייתה.

מותר לשלוח ווטסאפ בשבת? היום, במציאות המודרנית, כל אחד חייב להיות זמין לחבריו ולהוריו ולמשפחתו כל הזמן, ואם אין תגובה מיידית כבר עולה חשש שקרה משהו. זו הפכה ציפייה מובנת מאליה – שכל אחד יגיב מיד על כל הודעה ועל כל התקשרות. על אחת כמה וכמה כשפורצת מלחמה. כעת נשאלת השאלה, בפרוץ מלחמת משיב הרוח, האם מותר לשלוח ווטסאפ בשבת כאשר נודע למשפחה על התרחשות באזור שבו נמצא החייל המגויס, כדי שידעו שהכול בסדר? 

חברה צדיקה סיפרה שחמותה דאוגה מאוד כי בנה מגויס. החליטו הבן ואשתו, שהיא החברה המדוברת, להעניק לה טיפול הרפיה. וכך זה הולך: הכלה שולחת לאם המודאגת הודעות מהווטסאפ של בנה בנוסח "מה שלומך, אמא? אני מרגיש מצוין. אני נמצא במקום בטוח". כך מדי כמה ימים. כמה שעות שינה של החמות נזקפות לזכותה של הכלה היקרה הזאת. אם ריבונו של עולם יכול לשנות מפני השלום, גם היא יכולה.

יש לי בן ששירת תחת פיקודו של הקדוש אלירז פרץ, ה' ייקום דמו. זה היה בתקופת הגירוש והוא היה בציר פילדלפי, אזור מתוח במיוחד. בנה של אחת משכנותיי מנוף איילון שלמד איתו בישיבה שירת איתו. היא סיפרה לי שבנה התקשר ושהם נמצאים בכרם שלום. לי לא היה קשר טלפוני עם הבן במשך כמה ימים, כי התור בטלפון הציבורי היה ארוך, ולאחר יום של אימונים הוא פשוט לא הספיק. אבל כשסוף סוף דיברתי איתו וסיפרתי לו ששמעתי שהוא בכרם שלום, הוא החליט שלא להכחיש. וכך הייתי רגועה יחסית. כרם שלום של אז היה מקום רגוע יותר מציר פילדלפי – כל זאת עד שמחת תורה תשפ"ד.

על מה הצטער הרב נויבירט. והנה, מתברר שדור הולך ודור בא והשאלות נשארו אותן שאלות. לפני כמה חודשים פרסמה גברת גולד, אחותו בת המאה של הרב נויבירט זצ"ל, את זיכרונותיה. גברת גולד היא מראשוני קיבוץ סעד, והיא ובעלה חלמו ולחמו ובנו את הקיבוץ עוד מתקופת קבוצת ההכשרה שלו בהרצליה, לפני ובמהלך מלחמת השחרור, ובהמשך עם הקמתו בנגב מיד לאחריה. בעלה שמואל היה נהג המשאית של הקיבוץ־בהקמה, וביום שישי אחד, שבמקרה היה ה' באייר, יום הכרזת העצמאות, נשלח על ידי מפקדיו בהגנה להוביל תחמושת ליישובי הנגב. הוא חשש שלא יספיק לסיים את המשימה לפני שבת, ולכן שאל את הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל, רבה של רחובות, האם הוא רשאי לעשות זאת. הוא קיבל תשובה חיובית, זו פעולה מלחמתית ומותר לו לחזור למקומו בשבת. כך עשה, התחמושת סופקה, והוא הגיע חזרה למחנה הזמני בהרצליה שעה אחרי כניסת השבת. הדבר מאוד לא מצא חן בעיני חותנו הרב נויבירט הזקן זצ"ל, שעלה ארצה זמן קצר קודם לכן. בימי השואה הרב מסר את נפשו על שמירת השבת, ומאוד היה קשה בעיניו שדווקא בארץ ישראל יהודים בני משפחתו מחללים אותה. לקח זמן עד שיושבו ההדורים בנושא בתוך המעגל המשפחתי. 

הכוס שהקנו החיילים לביידן. שאלות רבות מתעוררות בזמן מלחמה, לא רק בעניין הנסיעה בשבת והדאגה בעורף לשלום החיילים והצורך בהתקשרות כדי להניח את דעתה של נפש דואבת וחפצה של הורה או בת זוג. באחת הפלוגות קיבלו החיילים במתנה כוסות יפות ממתכת, אבל אז התעוררה בעיה: אין להם היכן להטביל אותן. אחד הפתרונות כדי להימנע מהצורך להטביל את הכוס הוא להקנות את הכוס לגוי ולשאול אותה ממנו לשימוש, ואז הכוס פטורה מטבילה. אבל החיילים לא מכירים אישית שום גוי שהם יכולים להקנות לו את הכוס. מה עושים? המוח היהודי ממציא לנו פטנטים: ביידן, נשיא ארצות הברית, אוהב ישראל. הוא בטח יסכים לשתף פעולה. הוא גוי ספציפי שכל חייל מכיר. החייל לוקח שני חיילים שיהיו עדים בדבר, ואומר לפניהם: הכוס הזאת שייכת לנשיא ארצות הברית. בכך הוא מודה שהכוס אכן שייכת לנשיא ביידן, זה נחשב קניין, וכעת החייל יכול להשתמש בה עד שביידן ידרוש ממנו להחזיר לו אותה.