admin
הוא עוד לא חגג בר מצווה. אין לו זמן להתרגש מהמעמד המתקרב. יש דברים בוערים יותר. הוא כבר חצי שנה מסתובב עם פרפרים בבטן. וגם הוריו. הם נסעו לשש ישיבות. מחכים בתור. הוא מביט, מפוחד, סביבו. שעות ארוכות של מתח.
התשובה שלילית. ועוד הפעם. וגם הפעם. לא התקבלת.
והילד מבין שאין בו חפץ. והדימוי העצמי צונח לאשפתות. וזה מלווה אותו הלאה. האם זה שהוא נדחה הופך אותו לפחות מוצלח? לא. יתכן והמוסד לא מתאים למידותיו. ויתכן שהם הפסידו אבן יקרה. אולי פריחתו העתידית תבוא דווקא בהשתלבותו במוסד, אם רק יסתכלו קצת פנימה? אבן מאסו הבונים תהפוך לראש פינה.
בספר – 'אם נתעלם מהפיל' – שואל המספר – איך תעוף הדבורה אם שטח הפנים שלה כל כך קטן יחסית למשקל הגוף. היא בוודאי לא תצליח להתנתק מהרצפה. כך על פי הנוסחאות היבשות. אבל המזל הוא שהדבורה לא חשבה על כל זה, ולכן היא עפה. וכך אנחנו לומדים שלא כדאי לבדוק בנוסחאות. כדאי רק לסמוך על הדבורה. כמה זה נכון.
את התהליך הזה היא פוגשת בחיפוש אחר מקום לשרות לאומי. על משבצת של תקן אחד נכסף תעמודנה בצפיפות עשרות של בנות אם לא יותר. והנה, היא לא התקבלה.
זאת היתה אני, נערה בת 17 עם חבורת פרפרים מתעופפות בבטני. הגעתי לראיון קבלה לשרות לאומי אצל ח"כ לשעבר, שאול יהלום, בעיר תל אביב. רציתי לשרת עם חברותיי בכפר הנוער בכפר חסידים. והתשובה היתה – לא. איחרתי את המועד. נשלחתי לקיבוץ שעלבים.
אז לא התקבלתי. מאד הצטערתי אז, לא יכולתי לראות את התמונה השלמה. לא הצלחתי להגביה עוף כמו הדבורה.
ולאחר שנים מספר, בזכות השרות בשעלבים, פגשתי את בעלי. אחותו, הרבנית ברוריה בן שחר, היתה המורה לתנ"ך של בנות השירות. משם התגלגל הקשר. הכול מדויק עד דק.
אבל זה לא נעים כשזה קורה לך. וזה קרה לי שוב ושוב.
לאחר שנים רבות של עבודה קלינית כרופאה, שקלתי בליבי את האפשרות של הסבה, לתפקיד ניהולי באחת מקופות החולים. אמנם הניתוק מהמגע האנושי יהיה חסר לי, אבל מאידך – רציתי גיוון והאמנתי שאוכל לרכוש מיומנויות חשובות וכלים שישרתו אותי בהמשך דרכי המקצועית. הוזמנתי למכון בתל אביב, שם נערכה במשך שמונה שעות תהליך ארוך ומיגע, ששמו מבחן הפיל"ת. לאחר מספר שבועות קבלתי לביתי מעטפה ובו מכתב שהכריע שאני הרבה יותר מתאימה לתחום האמנות מאשר לתחום הניהול.
אז לא התקבלתי.
וטוב שכך, כי לאחר זמן קצר הגיעו לפתחי הצעות לפרויקטים הרבה יותר מעניינים.
ועוד היו לא מעט דחיות. אבל דחייה לא מהווה למדד לערך שלי או של אדם אחר. לפעמים הקריטריונים פשוט עקומים.
האם הרופאים הטובים הם אלו שהצטיינו במבחנים התאורטיים? הריני לטעון – שלא! שערי בית הספר לרפואה פתוחים רק לאלו שמציגים הישגים בתחום הלימודי, ויכולת קוגניטיבית יבשה. לצערי, לא נבחנות תכונות אישיותיות שהן חלק חשוב מהמרקם הקוגניטיבי – רגישות חברתית, אינטליגנציה רגשית, יכולת הקשבה, אמפתיה, יצירתיות, כישורי תקשורת, כוח סבל, יכולת ללקיחת אחריות ולהתמדה, ועוד. וכך נדחים על הסף רופאים פוטנציאליים שיכלו להצטיין במקצוע ולהביא מזור למטופלים רבים. האם המיון הקפדני מביא לתוצאות ? במחקר אמריקאי שהשווה בין שתי קבוצות – האחת נבחרה על פי מיון קפדני, והשנייה – על פי הגרלה, אבל עם התחייבות להתמיד בלימוד ולהשקיע – לא נמצאו הבדלים בולטים.
אבל, כרגע, אם הפסיכומטרי לא מתאים – אז לא התקבלת.
אסור להניח לתלמיד להנכיח את הסירוב ואת הכישלון. הוא צריך להבין שחוסר ההתאמה איננה מצביעה על חסרון שלו. ואין מצב שילד לא יקבל תשובה חיובית לאחת הישיבות, כאבן מאוסה שאין לה הופכין. זאת חובתנו כחברה מתוקנת ואכפתית. זה מוטל על הציבור. אנחנו חייבים לדאוג שלא יהיו ילדים דחויים.
פלטת הכשרונות רחבת יריעה כצבעי הקשת. וצריך להתבונן מעבר. ילד אחד מוכשר בפעילות גופנית, האחר בדרמה, והשלישי בנגרות. וכולם אהובים. כולם טהורים. כולם מתקבלים
ובכל אחד יש אור קטן ומיוחד בו יוכל להאיר את העולם. בתלמוד תורה בו למד בני, מידי שנה, בחגיגות הסיום, חולקו תעודות הצטיינות לכל הילדים – אחד על ההתמדה, אחד על סידור הכתה, אחד על יחס חם לחברים, אחד על כשרטן הצגה, אחד על המקהלה, ועוד כהנה. בכוחו של בית הספר – להיות השמש שמדליק את הלהבה ששמו התלמיד.
אנחנו חייבים להרחיב את המבט ואת קירות הלב. להתבונן על הנשמה של כל ילד וילד במבט של מעוף הציפור – או כמו מעוף הדבורה שלא מתפלספת יותר מידי. נמצא את כנפי הרוח שיישאו אותו מעלה.