admin
אנחנו בימים של סדר. מסדרים את הבית, ואת קירות הלב. ובעוד יממה גם ניסב לסדר ליל הפסח. וגם לקרבן התמיד יש סדר משלו.
'תמידים כסדרם, ומוספים כהלכתם'. לקרבן התמיד יש סדר, הוא יקה אמיתי, הוא דופק יום יום כמו שעון דייקן: שני כבשים תמימים אחד בבוקר ואחד בערב, כל אחד עם נסכו כמובן. אולם בימים המיוחדים, בימים הקדושים, נוסיף עוד מערכת של קרבנות, עטורת פרטים ומותאמת לימים מסוימים – והם ה'מוספים כהלכתם'.
אמנם בשבת מדובר רק בתוספת סמלית של 'שני כבשים בני שנה', אבל ברגלים מדובר על הרבה יותר. צאו וראו את 'שבעים פרי החג', שהם רק חלק מקרבן המוסף של חג האסיף.
הבסיס לקרבנות המועדים הוא מנין הקרבנות במוסף ראש חודש: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, כולם עולות, ושעיר עיזים אחד לחטאת. כך בכל יום מימי הפסח, וגם בחג השבועות. ובסוכות- הכל מוכפל ובתור יורד. כמובן שאי אפשר לרדת לסוף דעתו של ריבונו של עולם, אולם דרשות חז"ל הדולות תובנות מסדרי הקרבנות האלו מאירות את הבנתנו: שבעים פרים כנגד אומות העולם, כי בתחילתה של שנה אנו מרגישים את האחריות הרוחנית שלנו לעולם כולו, וזה מחייב להכפיל את קרבנותינו.
בכך אנו מבטאים את הקשר המיוחד שלנו עם הקב"ה, כביכול אנו מקריבים מנה אחת לעם ישראל ומנה אחת לאומות העולם, שגם הם שותפים עמנו במידה מסוימת בחג הסוכות. ואחרי המאמץ הרוחני הזה צריך עם ישראל להתאחדות מיוחדת עם ריבונו של עולם, בצניעות, ומול שבעים הפרים האלו מספיק פר אחד, פחות מהנורמה הבסיסית של ראש חודש.
ולמה דווקא ראש חודש הוא הנורמה? ראש חודש הוא החג היחיד שאינו ממש 'חג', הוא מין 'מועד של חול' – כנגד 'חול המועד' של ימי החגים. ואמנם, הוא חגן של הנשים, זכר לכך שלא חטאו בחטא העגל, ובו נהגו אמותינו להימנע ממלאכות הבית. אך היום, כשמלאכות הבית הוסרו כמעט מעל כתפינו, נשארה רק החולצה הלבנה או המטפחת החגיגית והממתק לילדים, לכבוד המועד המיוחד הזה.
חלק מחברותיי נוהגות לפרוש בראש חודש ממלאכה אחת, בדרך כלל זו השנואה עליהן ביותר, כמו גיהוץ, וזאת כביטוי סמלי להיותו מועד. אך במהותו – ראש חודש מהדהד לנו את נקודת הבסיס של הקשר שלנו עם הקב"ה כ'עמוד העבודה' בבית המקדש, כשחג הפסח וחג השבועות מתדמים לו – אם כי נוספים להם קרבנות אחרים, ורק חג סוכות מתנשא מעל כולם.
'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו… ושם נעבודך כימי עולם וכשנים קדמוניות'.