admin
לילות לבנים מחשלים. לפחות, כשמדובר בתורנויות בבתי החולים. למדתי, עם צפצוף הביפר, לגלוש אל תוך מדי הירוק וכפכפי העבודה, תוך כדי אירגון כיסוי הראש המתגלש, והכל תוך שניות ספורות. אין ברירה. את בוודאי לא רוצה לפספס ולאחר לקטסטרופה בחדר הלידה.
וכך, עד היום.. אני האחרונה להיכנס והאחרונה לצאת מהבריכה, אבל תמיד משיגה את כולן. 'איך את מתארגנת כל כך מהר?' שואלות החברות בנימה סקרנית. המיומנות הזאת היא אחת מהמתנות שרכשתי בשנות ההתמחות הארוכות. גם בעוקץ יש כמויות יפות של דבש.
ולצערנו, את המיומנות הזאת רוכשים בנסיבות פחות נורמטיביות. 12 שנה נסענו לישוב נצרים, בשבתות ובחגים, והתבשמנו מניחוח האמונה הזכה של אנשי המקום המיוחדים. עם 'התפתחות השלום', אט אט, התווספו בריקדות ומחסומים, נדרשנו ליותר ויותר שיריונים בנסיעות – מליווי של רכב צבאי עברנו למשוריינים, ובתוך היישוב מטר של פצמ"רים מכיוון עזה הפך לשגרת היום. השגרה נאלמה דום. וכך, הצפירות רננו, ובאי המקום נדרשו להיכנס תוך שניות ספורות למרחבים המוגנים. וכך, הם למדו על הדרך, את מיומנות ההתארגנות במהירות הבזק.
אנשי שדרות ונתיבות ויישובי הנגב הם בוודאי כבר מומחי-על, לאחר 'סטאג' כל כך ארוך של נפילות. לך אל אנשי הדרום, עצל.
ויש חוויות אחרות שמחשלות, ושמלמדות אותנו להוציא את המתוק מהעז. תשאלו את אבני הכותל. יש להם סיפור עתיק יומין. האמת היא שבפעם הראשונה שפגשו אוזניי את הצעקות ועיני את המראות –חשתי חולשת הדעת. דווקא התפילות שהושמעו במנגינות שהכרתי מבית אבא, והמבטא האמריקאי הכבד שהתלוו אליהן, משכו את סקרנותי ודגדגו את נימי נפשי. 'מה את נסחפת.' תתעלמי מהן, הדהד מתוכי קולו של השכל הישר והתעשתתי. שיירת אוטובוסים מכל רחבי הארץ שפכה אל תוך רחבת הכותל, אלפי נשים ונערות.
וכך, נבלעתי בתוך ההמון, בנות נאות, ארוכות שיער וחצאית, שחצאיותיהן טאטאו בנדיבות את הרחבה הלחה מטל. נשים צדקניות, שהשכימו קום, עזבו מיטות סתורות וילדים רכים הנמים את שנתם, ובאו בהמוניהן להביע את נאמנותן לתורה הקדושה, לאבנים עם לב אדם, ולחגוג את יום חגה של האישה. מידי חודש בחודשו. וכך, נוצרה מציאות בה נדחקה חבורת המוסקטריות הרעשני, קומץ ממש, אל תוך שולי הרחבה, וקולן נבלע בתוך תפילת ההמון .
ההתמדה אכן הוכיחה את עצמה. עד לפני שנים לא רבות הייתה רחבת הכותל בודדה ושוממה בראשי החדשים, מיד לאחר סיום תפילת הוותיקין בעזרת הגברים. זאת, מחשש לרעם קולן של נשות הכותל שהתקרבו בעזות מצח למחיצה ושרו בקולי קולות, במבטא אמריקאי כבד, ואין מציל מידן. וכעת, נדרשים אנו לתרום כדי שהמציאות המתוקנת תמשיך. וכך, שיירת האוטובוסים תמשיך בדרכה, מידי חודש בחודשו. ואבני הכותל תיגאלנה מבדידותן. שאו שערים ראשיכם.