לנסוע או לא לנסוע, זאת השאלה

בראש השנה שחלף זה עתה היו חיילים ששוחררו הביתה במהלך החג, ורבו הדיונים בנידון. קטונתי מלהביע דעה הלכתית. מה שברור לי הוא שכאשר אני חושבת על החייל שמרוחק מביתו שבועות ארוכים, קשה לי שלא להזדהות עם הרצון שלו ושל משפחתו להרגיש קצת טעם של משפחה ושל נורמליות

נרות ודמעות במחלקת יולדות. את יום הכיפורים ההוא לא אשכח לעולם. שמי לא עלה בגורל להישאר בתורנות, לשמחתי, הרי עבדתי בראש השנה יומיים רצופים… ערב יום הכיפורים ואני בבית החולים. הצום מתקרב, ואני מחכה שיחליפו אותי בחדר הלידה כדי שאוכל לנסוע הביתה. השעה מתאחרת, מחוגי השעון מתקדמים במהירות, והתורן לא מגיע. אז לא היו טלפונים ניידים. זה אומר שלא רק שאי אפשר להשיג אותו, אלא שאני גם לא יכולה להשיג את הבית. חוסר אונים מוחלט. בערוב היום ניגשו המיילדות להדליק נרות, ובלית ברירה, בעיניים דומעות, הצטרפתי אליהן. ואז, ממש בסיום הברכה, מול עיניי המשתוממות, הוא נכנס. ומה בפיו? "אהה, תשמעי, כעת הכבישים ריקים ויהיה לך פשוט להגיע הביתה…". גרתי אז בשעלבים. נאלמתי דום. מה יכולתי להשיב לו? תינוק שנשבה.

למה באמת לא נסעתי הביתה עם נהג גוי? ולמה עבדתי בראש השנה יומיים רצופים? התשובה היא שבעלי הרב פסק לי שאין מצב שאני חוזרת הביתה בשבת, גם עם רכב של גוי. וגם לא הלוך, למרות שזה לצורך הצלה. זאת משום ששעלבים נמצא מחוץ לתחום שבת דאורייתא. וכך נהגתי בשש שנות ההתמחות. הייתי מתחילה את תורנות השבת ביום שישי בבוקר ומסיימת אותה ביום ראשון בערב – 72 שעות רצופות (היום על תורנות של 26 שעות מתרעמים המתמחים, ובצדק גמור). אבל מילא, אני בטוחה שריבונו של עולם זוכר לנו – לי, לבעלי, ולילדיי – את מסירות הנפש הזאת לשמירת השבת לחומרא, שנמשכה שש שנים תמימות, וזה משמח אותי מאוד.

שבת במדבר יהודה. לא כולם מחמירים עד כדי כך. בבתי החולים יש הסעות קבועות של אחיות עם נהגים שאינם יהודים, שמסיעים אותן בדרך הלוך אבל גם בחזרה הביתה לאחר משמרת, וגם חלק ניכר מהרופאים נוהגים להגיע ולחזור. איך זה קורה? כי יש הלכה שאומרת ש"כל היוצאים להציל חוזרים למקומם". הכוונה היא שכדי על למנוע מצב שבו המצילים הפוטנציאליים הבאים יהססו לצאת להציל מישהו בשבת מחשש שלא יוכלו לחזור, התירו לכל המצילים לאחר סיום משימתם לחזור. האם מדובר גם במי שיכול להישאר במקומו, אלא שבבית נוח לו יותר?

לפני שנים רבות קרה מקרה שבו נדרשו לשאלה הזאת בדיוק. בחור טייל במדבר יהודה ביום שישי והיה אמור לחזור הביתה. הוא לא יצר קשר עד שבת, והיה חשש גדול לחייו. בשבת בבוקר אורגן אוטובוס שעצר ליד ישיבת מרכז הרב ועלו עליו כמה עשרות מתנדבים. הם יצאו למקום שבו היה אמור להימצא במדבר יהודה, סרקו את השטח, ולצערם הרב אחרי כמה שעות נמצאה גופתו – הוא כנראה מעד עוד ביום שישי ונפצע, ובגלל שהיה לבד לא היה מי שיסייע לו והוא נפטר. לאחר שאותרה גופתו, התעוררה השאלה מה עושים עם כל הבחורים. האם מותר להם לעלות על האוטובוס ולחזור לישיבה, או שעדיף שיחכו עוד כמה שעות במקום מוצל וישתו הרבה מים, ורק אחרי יציאת שלושה כוכבים יחזרו לישיבה? התווכחו על כך הבחורים, חלקם חזרו וחלקם נשארו, ולאחר מכן גם רבני ישיבת מרכז הרב מצאו צדדים לכאן ולכאן.

מלחמה נגד השעון. ומה קורה כשהיציאה להציל נמשכה לתוך השבת, והחזרה לשבת הביתה איננה לצורך הצלה? הרי כך עושות אחיות בבתי החולים וגם רוב הרופאים. כאמור, אחרי תורנות שחלה בשבת או בחג, הם חוזרים הביתה עם נהג גוי. אבל מה אם אין נהג גוי? ומעשה שהיה כך היה. ביחידה מבצעית מסוימת נערכו דיונים והיערכויות לקראת פעילות מבצעית שהייתה צפויה לימים הבאים. הדיונים נערכו בשעות יום שישי המאוחרות, והשבת מתקרבת. אחד המפקדים הסתכל על השעון, ובוודאי הרגיש כמו שאני הרגשתי אז, בערב יום הכיפורים. מחוגי השעון אינם חומלים, והנה כבר נכנסה השבת. המפקד הזה רצה מאוד לנסוע הבית כמתוכנן. אשתו וילדיו חיכו לו וגם הוא התגעגע והרגיש שבלי הנסיעה הזאת הוא ייחלש מאוד. מצד שני, הוא הבין שהוא נמצא בבסיס מסודר, יש לו את כל צרכיו, אז האם באמת מותר לו לנסוע בשבת? כמובן שלא היה נהג גוי זמין. מה הוחלט? אשאיר אתכם במתח.

בראש השנה שחלף זה עתה היו חיילים ששוחררו הביתה במהלך החג, ורבו הדיונים והפלפולים בנידון. קטונתי מלהביע דעה הלכתית. מה שברור לי הוא שכאשר אני חושבת על החייל שנמצא בתפקיד 24/7 ומרוחק מביתו במשך שבועות ארוכים, קשה לי שלא להזדהות עם הרצון שלו ושל משפחתו, במיוחד אחרי שנה של מלחמה, להרגיש קצת טעם של חג, טעם של משפחה, טעם של נורמליות.

אני אוסרת והרב מתיר. אבל יש נושאים שבהם דווקא אני מוצאת את עצמי מחמירה יותר מהפוסקים הכי מחמירים. כרופאת נשים, בעונה הנוכחית, אני מקבלת שאלות רבות הקשורות לצום יום הכיפורים. חלקן מנשים הרות, חלקן מנשים מניקות, חלקן מסתם נשים. היום קיימים פורומים הלכתיים ורפואיים לרוב הנותנים מענה מקצועי ומהיר. גם אני השתתפתי בלא מעט פורומים, אחד מהם התנהל באתר כיפה בשיתוף בית החולים מעייני הישועה, והיה מאוד מרגש לראות איך הרפואה וההלכה צועדות יחדיו בהרמוניה.

בעבר זה היה שונה. בזמן ההתמחות שלי בגינקולוגיה, הייתי עורכת ביקור עם רב בית החולים במחלקת יולדות בשערי צדק לפני הצום ולמדתי מזה המון. הייתה גם תקופה שבה עבדתי כרופאה בבית ההחלמה ליולדות ביישוב טלז־סטון בדרך העולה לירושלים. בערב יום הכיפורים ערכתי ביקור עם רב העדה החרדית דאז, הרב בלוי, ונשים שאלו שאלות לגבי הצום, כולן יולדות טריות יחסית. פנתה אלינו אישה עם אנמיה קלה, ושאלה אם היא יכולה לצום. בדקתי אותה ועניתי לה שהיא יכולה. ואז הרב הביע דעה הפוכה משלי והורה לה לשתות ולאכול. התפלאתי מאוד, במיוחד שהיה מדובר ברב מאוד קיצוני בדעותיו. ואז פנתה עוד אישה עם סחרחורות עקב לחץ דם נמוך. בדקתי אותה, ואמרתי לה שהיא יכולה לצום והנחיתי אותה לשתות הרבה לפני הצום ולנוח במהלך הצום. ושוב הפתעה – הרב פסק לה שלא לצום כרגיל, אלא שתשתה לשיעורים. וכך זה המשיך עם כל יתר הנשים שחיכו בתור. אמרתי אז בליבי: מזל שיש פוסקים