admin
לדעת איך ליפול. אם תשאלו את רחובות בני ברק, הם יספרו שהשבוע יצא הודה יצא הדרה. גיסתי היקרה נפטרה ונטמנה בבית הקברות על שם פוניבז'. גם סבי וסבתי קבורים שם. מסופר על הרב כהנמן שכאשר רכש את בית הקברות שיער שבית הקברות יכניס יותר כסף לישיבה מכל מה שאסף בחייו, והוא צדק.
גיסתי המנוחה התאלמנה לפני שנתיים. בעלה חלה בפוליו כשהיה בן שמונה, ובעקבות כך נשאר נכה עם חולשה ניכרת בגפיים העליונות והתחתונות והתנייד בכיסא גלגלים. הוריו היו חכמים מאוד ולא ויתרו לו. הם שכרו מאמנים מיוחדים שלימדו אותו כיצד ליפול בצורה נכונה. וכך, כאשר אחד מבניו הוביל אותו במדרון והוא החליק, הוא נפל בפשיטת ידיים למעלה והרמת הראש כדי ליפול על החזה וכך שמר על גופו מפגיעה. גם בהמשך החיים הוא היה עצמאי, ואף עזר לא מעט בבית בשיטות יצירתיות. לאחר פטירתו סיפרו הילדים האבלים שהוא היה מכסה אותם כשהשמיכה בפיו. הייתה לו סמכות־על בבית והילדים סרו למרותו. גיסי למד פיזיקה ופיתח פטנט מיוחד של מנוף להרכבת כיסא גלגלים על גג רכבו של הנכה. אבל בעיקר – הוא היה בן תורה אמיתי, ולמד בכוללים הכי טובים בבני ברק בהתמדה עצומה.
כשנשאלה לפני הנישואין מה היא תעשה, והרי בעלה לא יוכל לסייע לה בגידול הפיזי של הילדים ובניהול הבית, אמרה גיסתי שני דברים. ראשית, יש בעלים שאינם נכים וגם הם לא עוזרים בבית, לפחות לבעלה תהיה סיבה. שנית, אנחנו לא יודעים מה ילד יום ואיך תימשך הבריאות שלנו, ואנחנו מתגלגלים עם ההתפתחויות ולומדים להסתגל אליהן. אדם יכול להפוך לנכה בן רגע, בתאונת אופנוע, למשל. לפחות היא יודעת מראש שזה המצב ומקבלת אותו בראש מורם ובלב שלם.
איכות החיים היא המשמעות שאנחנו נותנים לחיים. כך גם גיסתי המיילדת עזרה בהבאת חיים לעולם, היא הייתה בודקת הלכתית ועבדנו בשיתוף פעולה במשך עשרים שנה במרפאתי בבני ברק. גיסי וגיסתי חיו חיים שלמים. הם גידלו תשעה ילדים מתוקים, כולם נשואים והולכים בדרכם, וחיים חיי חסד, פשטות ואהבת תורה אמיתיים.
עם להניד עפעף. עוד דוגמה לגבורת הנפש מול חולשת הגוף היא רחמים מלמד ז"ל. אצלו זה היה קצת אחרת, הוא התוודע למחלתו בשלבים. כשהיה מפקח במשרד החינוך, הוא ירד באחד הימים במדרגות ולפתע איבד את שיווי המשקל ונפל. עזרו לו לקום והוא לא נתן את דעתו לעניין. לאחר כמה ימים הוא רצה לחצות את הכביש, וברדתו מהמדרכה הוא שוב מעד ורגלו הימנית לא נשמעה לו. בתוך כמה שבועות, לאחר בירור מתאים, נודע לו שהוא חולה במחלה חשוכת המרפא ALS.
הרופאים קצבו לרחמים עוד שלוש שנות חיים, אבל יחד עם בני משפחתו הוא החליט לעשות כל מאמץ כדי לחיות חיים איכותיים גם כאשר הגוף שלו בוגד בו, איבר אחרי איבר. הוא חי בזכות מכשיר הנשמה שהיה קבוע בגרונו, ובעזרת הזנה מלאכותית. האיבר האחרון שנשאר נאמן לו היה העפעף של העין הימנית, ובו הוא תקשר עם הסביבה בעזרת מערכת מחשוב שתרגמה את תנודות העפעף לאות, וצירפה אות לאות ומילה למילה. כך נולדו יצירות מופת וכעשרים ספרים.
רחמים היה דמות פלאית שהדגישה את ערך החיים ואת ערכה של כל שנייה. בדיון פומבי שנערך בין רחמים ובין פרופסור אבינעם רכס, נוירולוג וראש ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, קבע הרופא שאלו אינם חיים והציע לו להתאבד. רחמים היסה אותו, ואמר שהוא פעיל וקשור למשפחה שלו והוא ימצה את חייו עד הרגע האחרון. הוא חי עוד עשרים וחמש שנים, שבהן זכה לשמוח עם ילדיו ונכדיו.
מה זה להיות מאושר. כשאני פוגשת כאב פרטי, פיזי או רגשי, אני פוגשת את דמות דיוקנו של גיסי. כל קושי מתעמעם מולו. הוא למד בחייו איך להרים את הראש מעל המים גם במציאות מורכבת. וכך ישנם לא מעט נכים גיבורי ישראל שאף הם לא נולדו למציאות של נכות, אבל יוכלו לצלוח ואף לצמוח עם המציאות החדשה, ולהקים בתים יפים, שמחים ומוצלחים כמו ביתם של גיסי וגיסתי.
וישנם חיילים שתרמו את גופם ונפלו על קידוש השם, ובהם גיבורי־על שביקשו לתרום איברים לשם הצלת חיים נוספים לאחר מותם – לתרום כבד, כליות, ריאות, לב ועוד ולהציל אנשים רבים. אלפי ישראלים ממתינים מדי שנה להשתלת איברים, ורבים מהם מתים לפני שהם זוכים לתרומה. כל איבר שנתרם יכול להציל חיים. וכך, לאחר מות הקדושים פונים בני משפחותיהם לבתי החולים מתוך רצון להציל חיים בעזרת איבריו של הנופל. והנה, משרד הבריאות החליט למנוע תרומת איברים של חללי צה"ל שבני משפחותיהם ביקשו לתרום את איבריהם דווקא לחולים ופצועים יהודים, וזאת בעת מלחמה!
ההחלטה למנוע תרומת איברים מחללי צה"ל ליהודים בלבד פוגעת ביכולתם של החולים היהודים לקבל את הטיפול הרפואי שהם זקוקים לו ומסכנת את חייהם. בני משפחות החללים שאיבדו את היקר להן מכול מבקשות לעשות מעשה אצילי ולהציל חיים, ומניעת תרומת האיברים בטענה של תפיסה גזענית היא כשל מוסרי.
במהלך תרומת הכליה של בני וחתניי, כמובן שהתפללנו גם על המושתלים והם הפכו לחלק מהמשפחה. עד שלא בישרו לנו שהכליות של המושתל מפרישות ופעילות, לא פסקה תפילתנו. צריך לדעת שיותר ממה שרוצה העגל לינוק, רוצה הפרה להניק־להעניק. החבר'ה הצעירים, בני 40-35, לא שבעים ממצוות. הם מחפשים כל דרך לתרום, והאושר שלהם כשהם רואים את המושתל בריא ושלם הוא אין־סופי. וכך, להבדיל, גם במותם.
לאחרונה ראיתי סרטון על משה לוי, איש של פלא, שהציל את חבריו במלחמת יום הכיפורים וקיבל את עיטור הגבורה על הקרב שבו איבד את ידו. ועם זה הוא הצליח לבנות אימפריה, לחיות חיים מלאים ושמחים ולהפוך למיליונר עם אוסף מכוניות עצום. מהו הסוד? הנתינה היא זו שמביאה לשמחה. להיות מאושר זה לחיות חיים של משמעות, כפי שכתב ויקטור פרנקל, הוגה שיטת הלוגותרפיה. במקום לחשוב איך אני יכול לדאוג שחיי יהיו טובים, אפשר לחשוב איך אני יכול להפוך את חיי ולהיות פשוט טוב. לא "לחיות טוב" אלא "להיות טוב".