מבט לעיניים ולא למקלדת

יש גיל שבו כדאי לנו לכלכל את צעדינו- תרתי משמע. היה זה בערב שבת קיצי, המולת נכדים מבעבעת מכל עבר, והאיש החליט שזה הזמן להפגין את כישורי הכדור רגל שלו אל מול נכד מתוק שאץ בצהלה לקראתו.

בעיטה אחת בכדור, וסבא צונח ארצה, כשצווחה רועמת מתפשטת בחלל הבית. אני ממהרת לנסות לאבחן את מצבו הרפואי, האם מדובר בשבר או בנקע פשוט, ומגיעה למסקנה העגומה שדרכנו לבית החולים- ומהר. זונחים את ריח החלות, את חיוכי הנכדים, ואת גלימת השבת הקדושה, ויוצאים לבית החולים. ממש בין השמשות, מוצאת מכוניתנו מנוח בחניית בית החולים, ואנחנו נבלעים אל תוך זרועות חדר המיון העמוס לעייפה.

מסתבר שהוא הצליח לשבור שתי עצמות, וגניחותיו העידו על כך. אבל בכל הסיפור הזה מה שלכד את תשומת ליבי הייתה עבודת האחיות. הן התרוצצו לכל עבר, אחת על מדידות סימנים, השנייה על חבישה, השלישית על הרצת נוזלים ואנטיביוטיקה. כל זה- חלק משגרת היומיום. מה שסקרן והפתיע אותי הייתה הקבלה הרפואית המפורטת עד דק. האחות המופקדת על מילוי הטפסים ועל התשאול לא הרימה מבט אף הקטן ביותר אל עבר הפציינט הצעיר בימים.

היא ירתה לעברי צרור שאלות סביב המצב הקוגניטיבי של המטופל האלם, בהנחה שמדובר בחולה מבולבל. 'מה מצב הקוגניציה שלו? האם הוא סובל מבעיות בזיכרון? האם הוא מתלבש באופן עצמאי? האם הוא מועד לעיתים קרובות?' היו בערך שלושים שאלות בסגנון זה, כשלאף מבט לא נשלח לעבר הפציינט הצעיר והחייכן שבחר לשתף פעולה עם הסיטואציה המשעשעת. התווספו עוד כששים שאלות חקרניות, לחלוטין לא רלוונטיות למצבו הקליני של האיש, וכל זה בשרותיה של המקלדת, בערב שבת קודש.

לא בענייני חילול שבת באתי לדון. כי אם ב'קרניבל' האקרדיטציה. משרד הבריאות החליט ליישר קו עם סטנדרטים בינלאומיים, והשקיע הון ומשאבים אנושיים וטכנולוגיים כדי להטביע פרוטוקולים על מנת ליצור אחידות בטיפול ובשאיפה לשדרג את רמת הרפואה הישראלית, שהיא ב"ה מובילה בתחומים שונים. ואממה… התהליך המייגע הזה, עם כל הברכה שבו, הטיל עומס עצום של ביורוקרטיה על כתפיהן הקורסות של האחיות הצדיקות והעמוסות, על חשבון הטיפול בחולה וההיצמדות למבע הקליני שהוא מביא אתו.

וכך, במקום להעיף מבט חפוז על בעלי, שהוא בוודאי לא לוקה בכל אפיון קוגניטיבי, צעיר ברוחו וחזק בגופו, נאלצה האחות במיון להטביע את ראשה בים של שאלות לא רלוונטיות העוסקות בקוגניציה לקויה, ועוד כהנה.

על זאת ועוד יוצאות האחיות במחאה גדולה. הן רוצות פניות לטיפול בחולה ולא בניירת. גם כך העומס שלהן רק הולך וגובר עם העברת יותר ויותר סמכויות שהיו שייכות פעם לרופאים. הן מבקשות להופיע את הרחמנות הנשית. והן כל כך צודקות.