מגדלים של מצוות

דוקטור לממתקים.  איך זה שדוקטור לרפואה, שעוסקת בריפוי, הופכת למקלקלת שיניים כרונית? אחד התחביבים שלי הוא לחלק בלילות שבת קודש סוכריות בבית הכנסת. האצבעות הרכות המושטות אליי, ההתרגשות שהסוכרייה מעניקה לילדים, הסומק שעולה בפנים העגולות, כל אלה הם חוויה רב־חושית שאין לה אח ורע בשבילי. לכאורה זו כפירה בעיקר. והתשובה: הכול תלוי במינון. כל דבר שהוא טוטלי מדי – הוא עצמו כבר הופך לאמונה ולפולחן.

משרד הדתות ספג ביקורות קשות מטבעונים קיצוניים על כך שחילק יותר מ־250 אלף שקיות ממתקים לילדים בבתי הכנסת בשמחת תורה, בעלות של שישה מיליון שקלים. היו לטענות כמה פנים, פרט לטיעון שסוכריות אינן בריאות כלל, וזה חופף למחאה על הורדת המס על השתייה הממותקת. נכון, יש דברים בגו. יש הטוענים שכל הממתקים הללו הם טעות גדולה בתפיסה החינוכית לחיבוב המצוות. הרי התפילה עצמה, הריקוד על כתפיו של אבא, הנפנוף בדגל והגבהת ספר התורה הקטן מנייר (ולקטנים יותר ספר מבד, כמו דובי קטן) הן חוויות נהדרות,  אז למה צריך לקנות את הילד בממתקים? אבל הרי גם בחלאקה ובמסיבת הסידור והחומש אנחנו מורחים דבש או סוכר על האותיות הקדושות.

בורסלינו ופרפר.  גם אנחנו, הגדולים, זקוקים לתמריצים – האיש חוגג את יום טוב ביין ובבשר בקר, האישה בבגדים ובתכשיטים והתינוקות במיני ממתקים. זו ההלכה. ואנחנו מתהדרים באתרוג נאה ובסוכה נאה, ומענגים את השבת בבשר ובדגים, בברבורים מפוטמים ובמיני מטעמים. כך במועדים וכך גם בסעודת ראשי חודשים. כל חפצי הקדושה לבושי הדר. דורנו מבקש את ההידור, גם ברמת עומק החוויה וגם בלבושי המלכות. החומר מתקדש ומתרחב ומתהדר ונהיה מוחצן יותר ויותר. המגדלים שעוטות הנשים על ראשיהן מנצנצים ומעוצבים. המקוואות המשופצים מלאים בחן וחסד, גם הכיפות מגוונות בסוגיהן ובצבעיהן.

חז"ל קוראים לבגד "מכבדותי", מפני שצורת הבגד והלבוש הם כרטיס הביקור של האדם, כפי שהוא מעוניין שיראו ויכירו אותו. יש תרבויות שבהן קיים בגד מסורתי שאין בו שום תועלת. כך למשל העניבה, אשר מקובלת בסביבה חברתית מסוימת: פיסת בד צבעונית שמשתלשלת מהצוואר על החזה והבטן. פעם היה מקובל שגברים מכובדים מאוד היו מקיפים את צווארם בעניבת פרפר. בחלק הקדמי של הצוואר, מתחת לסנטר, הייתה מקופלת עניבה קטנה במין קיפול כפול. ממש לא נוח, ממש לא יעיל, אבל מכובד מאוד במקום שבו זה מקובל. ואכן היום עניבת פרפר היא פריט לבוש נדיר יחסית, כמו הכובעים לסוגיהם. פעם מחוץ לבית כובע היה חיוני. הוא היה מגן מפני השמש והגשם והרוח, וכן – כובע מתאים היה גם לבוש מכובד. אני זכיתי לראות אנשים מבוגרים יוצאים מאירוע עם צילינדר על ראשם. היום זה כבר לא קיים. אם רוצים כיסוי לראש בקיץ חובשים קסקט, ובחורף – כובע צמר. כובע בורסלינו כבר אינו סימן היכר לגנגסטרים אלא רק לאברכים חרדים. 

מה מחזיק את הקונסטרוקציה?  גם ביוון העתיקה וברומי נשים נשואות כיסו את ראשן בצעיף כשיצאו לרחובה של עיר. ציורי האומנים הקלאסיים מלאים בנשים עם כיסוי ראש מגוונים – צעיפים, מטפחות, כובעים חרוטיים. המלכה ויקטוריה מופיעה עם מצנפת לראשה. אופנת הכובעים בקרב נשים החלה להיעלם אחרי מלחמת העולם השנייה. אך מה שהיה כל כך טבעי ומובן במשך אלפי שנים אצל נשים משלל תרבויות כסמל למכובדות ומהוגנות, חוזר היום ובגדול דווקא בקרב נשות הציבור שלנו.

לפני כמה שנים פנתה אליי במהלך כנס 'בשבע' צלמת צעירה ומוכשרת, וביקשה ממני להצטלם לפרויקט של 'פלאש 90'. נעתרתי לבקשתה, פיניתי זמן מרפאה, ואכן נולדה כתבה, ביחד עם נשים נוספות שצורפו למיזם. הצלמת אמרה שכיסויי הראש הגדולים מזכירים לה את הפסל המפורסם של המלכה המצרית נפרטיטי, שבו מונח על ראשה כתר גדול. היא שיתפה שכיסויי הראש נראים בעיניה ככתר מלכותי, וגם משדרים עוצמה וחוזק נשי. היא תהתה איך הקונסטרוקציה הזאת לא נופלת מהראש, ותמהה אם הכיסוי בא להצניע או להבליט את יופייה של האישה. 

אכן, כיסוי הראש מושך תשומת לב – חיובית! ההפיכה של כיסוי הראש למעין סמל מעמד של נשים מקפידות במצוות, והידור המצווה שמצווה זו זוכה לה בשנים האחרונות, הם מסימני הגאולה. וזה בדיוק מה שמפריע למלעיגים. הצניעות כבר לא מתחבאת מאחור, ולא משאירה את הבמה רק לקפוטה ולשטריימל. באופן פרדוקסלי היא נמצאת ובגדול במראה החרד"לי הארץ־ישראלי, החי ובועט ומלא ביטחון בדרכו. 

שבת של צבעים וריחות.  אבל פרט לכך – החוויה הדתית. חוויה יוצרים עם כל החושים. חלק ניכר מחוויית קבלת השבת הוא ההכנה והציפייה אליה. כבר ביום רביעי מתכננים את הקניות, ואת מי נארח, ואולי מתכון חדש לתיבול של הבשר, ומפיות מעוצבות, ובחמישי ושישי מכינים את כל מה שצריך, והשבת נכנסת עם ארומה של חלות ומרק עוף שעומד על הפלטה, ואורם הבוהק של הנרות וצליל ניגוני שבת המתנגנים ברחובות להכריז על כניסתה, וכולם מקולחים ולבושי מחלצות והבית מסודר ומבריק ולובש הוד מלכות. ריבונו של עולם בחוכמתו גייס את כל הגירויים החושיים כדי שנתרגש מהשבת הנכנסת.

אז במחילה, אני מרשה לעצמי להעניק לאצבעות הרכות השלוחות אליי בליל שבת בבית הכנסת סוכרייה כדי להמתיק להן את השבת, ואולי בתגובת פבלוב ישבו הילדים יפה ליד אבא בבית הכנסת כדי לזכות בסוכרייה, וברבות בימים אחרי המעשים יימשכו הלבבות. אבי היה משחד בכמה שקלים את אחי לקרוא בתורה בבית הכנסת כל שבת, ובזכות זה הוא הכין את הפרשה וקרא בתורה ברוב עם מדי שבוע. במשך הזמן ירדה חשיבות המתנה בעיניו, והוא פשוט התאהב בקריאה. היום הוא יודע את כל התורה בעל פה ומחליף בקביעות את בעל הקורא במקרה הצורך.