מי ינצח במבחן הדמוגרפיה

נשבר לו הכבד. 'המורה שמילקיהו' הוא ספר על פנימייה של נערים קופצניים ושובבים. הם נמצאים ליד הים, והם ממררים את חייו של המורה שלהם, שמילקיהו. באחד מהפרקים מסופר שהמורה שמילקיהו תיאר בכיתה את חשיבותו של הכבד כאיבר האחראי על סינון הדם, חילוף החומרים בגוף ועוד, לעומת הלב שהוא כדבריו "סתם משאבה של דם". לדעת המורה שמילקיהו היה מן הראוי לתת לכבד הרבה יותר חשיבות וכבוד מאשר ללב, והוא מתפלא שלא כך הוא. התלמידים מיהרו לעשות מטעמים מהחלפת הלב בכבד: אחד מהם קם ושר "כבדי ובשרי ירננו", תלמיד אחר הוסיף שכואב לו הכבד על הצרות של המדינה, והשלישי ציין שהוא מאמין מכל הכבד שיהיה יותר טוב. וכך העניין נמשך עד שהמורה שמילקיהו איבד את סבלנותו וכמעט נשבר לו הכבד…

מהפכת הרשומון. הסיפור מעורר חיוך, אבל יש בו אמת גדולה. גם עניין אובייקטיבי כמו קביעת ההיררכיה בין איברי הגוף תלוי בנקודת ההסתכלות. פעמים רבות נדמה כי אין משהו אובייקטיבי באמת. הביטוי המתאים לסיטואציה הזאת הוא 'רשומון', סיפור יפני שגם הוסרט והומחז. 'רשומון' מתאר אירוע של רצח מנקודת מבטם של ארבעה עדי ראייה. כל אחד מתאר את האירוע בגוף ראשון מנקודת מבטו, אלא שמתברר שארבע העדויות סותרות זו את זו בנקודות קריטיות, והקורא או הצופה אינו מסוגל לגלות מה היא האמת. למרות שהמוות של הקורבן בסיפור הוא נתון אובייקטיבי, לכאורה, מסתבר שתיאור נסיבותיו עשוי להיות סובייקטיבי לחלוטין, עם פרשנות שנותן עד הראייה מנקודת מבטו שהיא שונה לגמרי מהעדויות האחרות.

הסרט הוקרן בשנות החמישים ונחל הצלחה גדולה. מאז משמשת המילה רשומון לתיאור סיטואציה שבה לא ניתן לרדת לחקר האמת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים המדברים מנקודות מבט שונות. מחקרים רבים נכתבו סביב המושג הזה. בעולם המודרני התחלף הרשומון בנרטיב – כבר לא מדובר בטעויות סובייקטיביות בגלל ראייה שונה של הדברים, אלא מראש נקודת המבט והיחס אל העובדות והמסקנות היוצאות מהן תלויים באג'נדה. וכך קם 'הרבעון הרביעי' ותנועות דומות שמנסות לפרק את כל המוסכמות ולהניח סימני שאלה ובלבול. אבל הדמוגרפיה היא שתנצח.

משאירים אבק לגדעון לוי. המכתב שלי נגד העיתונאי גדעון לוי, שכתב מאמר שטנה בעיתון 'הארץ' ובו ביקש להגביל את הילודה של המתנחלים, קיבל תגובות אוהדות הרבה מעל המצופה. מתוך דבריו ברור שהוא אחוז פחד מהתחזית הדמוגרפית הנוכחית, ועוד יותר מהעתידית. אם תשאלו אותי, ההשפעה הגדולה ביותר על המצב הדמוגרפי בארץ נמצאת בידיהם של מומחי הפריון. הכול מתחיל בחדרו של הגינקולוג – ברצותו מסייע אפילו למשפחה ברוכה עם עשרה ילדים ללדת את הבא בתור (כמובן, אם יש אפשרות סבירה להצלחת הטיפול ולא נשקפת ממנו סכנה), וברצותו מפזר אבק של ייאוש על זוג צעיר שזה עתה נישא ובבדיקות המקדימות נצפית אצל הבעל בעיית זרע.

בחדר הטיפולים מצטיירת המפה הסוציולוגית־דמוגרפית של המדינה. אפשר לומר שהציבור החרדי הוא בעל המוטיבציה הגבוהה ביותר להגדיל את משפחתו. הזוגות מתחתנים בגיל צעיר מאוד – פעמים רבות לפני גיל עשרים, ההפרשים בין הלידות קצרים במיוחד, הם אינם רואים קשיים כלכליים כחסם, חלק מהנשים אינן מניקות כי הן חוזרות לעבודה ונוטות לגישה פרקטית חסרת סנטימנטים לגבי ניהול חיי אימהות ועבודה, ויש לכך תוצאות בשטח. הילודה החרדית יוצאת מן הכלל בכמותה, וגם באיכותה. גם היציאה בשאלה מתוך הציבור הזה, שאומנם קיימת, נמוכה משמעותית לעומת זו שמתוך ציבור שלנו. כך שאין כל ספק שבעוד כמה עשרות שנים יגדל הציבור הזה עד שיהיה הרוב במדינה, ואולי אף יתחיל לקחת את מושכות ההנהגה לידיו. זאת אחת הסיבות לכך שאני רואה את החיבור עם הציבור החרדי היקר כהכרחי הרבה יותר, ובוודאי לא פחות, מכל ניסיונות האחדות המדומים עם הציבור החילוני. האתוס החילוני הולך ודועך מבחינה דמוגרפית וגם מבחינה ערכית, ורק החוזרים בשאלה מתוך הציבור החרדי והדתי־לאומי מגדילים באופן משמעותי את מספר החילונים, ומעניין שרובם נשארים ימניים ואידיאליסטיים.

דרושות אברכיות. לימוד התורה הוא הדגל של הציבור החרדי. האזרחים האמידים מתוך הציבור הזה תורמים לישיבות ולא לפארקים או למיזמי נוף. כל שיחות המוסר סובבות סביב זה, וגם הנשים, אף המודרניות יותר, אוהבות תורה ומוקירות לומדי תורה, ורואות בעין יפה כשבן הזוג לומד שיעור דף יומי ובוודאי אם הוא מרבה בלימוד. הנקודה הזאת לא מספיק חזקה בציבור התורני־לאומי. נשים לא מספיק חושקות בבן תורה. אני רואה זאת באולפנות הכי טובות, שבהן אני זוכה ללמד שיעורים בנושאי משפחה, ונצבט לי הלב. את אותו ברק בעיניים שהיה לי כשחלמתי על הבית שאבנה וכתר תורה יעטר אותו, נראה שהחליפו ערכים אחרים. אפילו במוסדות שנחשבים קצה הפירמידה מבחינה תורנית, לא מוצאים כמעט בנות שמדברות על בעל אברך עם ברק בעיניים. ואני שואלת: עולם התורה התורני־לאומי, מה יהא עליו? כדי לגדל בני תורה צריך נשים שתהיינה שותפות בלב שלם למסע הזה. לדעתי, במקום שנעסוק בשאלה עד כמה הציבור החרדי מתחבר לערכים כמו צבא, ראוי שאנחנו נבדוק איך אנחנו מתחברים לערכה של התורה. עד כמה אנחנו מעלים את ערכו של לימוד התורה על נס, ועד כמה ברור לנו שהעולם לא יכול בלי הישיבות שלנו.

לאחרונה קראתי את הספר 'לנצח את אפקט השליליות', בהוצאת מטר. הספר מסביר כי כדי לשרוד עלינו להיות קשובים במיוחד למה שעלול לאיים עלינו. ההשפעה של אפקט השליליות חזקה במיוחד בשנים המוקדמות של חיינו, שבהן עלינו ללמוד ממה להיזהר. בבגרותנו קל לנו יותר לראות תמונה ברורה, וזה אחד ההסברים לכך שאנשים מבוגרים יותר שבעי רצון מחייהם, למרות שהם ראו יותר סבל ויש גם יותר סיכוי שכואב להם משהו. אדם מבוגר יכול להרשות לעצמו להתעלם מחוויות לא נעימות ולהתמקד במה שמסב לו הנאה. ויש לפסיכולוג כותב הספר עצה פרקטית לניצחון על אפקט השליליות: הוא מציע שהיחס בין חוויות חיוביות לשליליות בכל תחום בחיים יהיה יותר מאחת לארבע. המסקנה היא: חשוב לחפש מידע חיובי וחדשות טובות, ופחות לעסוק בכתבות נאצה בעיתון 'הארץ'.