מנעי קולך מבכי

אני מאד מזדהה עם יוסף.

אני בכיינית

בכל אירוע מרגש- מסיבה בגן, חלאקה, הצגה באריאל, או טקס חלוקת 'ישכויח'ים- הדמעות זולגות

אני בכיתי מהתרגשות בטקס סיום שרות לאומי של בתי ב'הדרת' כשהנשים הקשישות חגגו לה , רקדו ושרו עבורה

כמובן שבשמחות שלנו, הבכי מלווה אותי ובעיקר, בחתונות.

יורדות הדמעות מעצמן

התמונות תמיד מאד לא פוטוגניות- עם איפור שנמרח- ועיניים אדומות כמו עגבניות

למה המחותנות שלצידה של הכלה אף פעם לא בוכות כמוני?

נשארות באצילותן, מוחות אולי דמעה סורר נסתרת. והאיפור מושלם.

ובתפילות- אני נשפכת. מתייפחת. אז בנותיי באמת מתרחקות וגוערות בי- 'אמא, אסור לבכות בשבת'. לא נעים שהאם הבוגרת מתנהגת כמו ילדה.

והדמעה משובחת.

כמה בושות אני עושה לי…

עשרה בטבת הוא יום בו יש לעורר את הבכי.

בכי לדורות

שנבין שגם אם רק התחיל המצור, החורבן מחכה בפינה.

כמה קל להתאבל היום.

קורבנות הקורונה- בגוף, בנפש, בביטחון – הנה לנו סגר  ['סבב'] שלישי

בחירות – 'סבב' רביעי- מאפיין את השסע בעם ישראל. אם כך הם המנהיגים, מה נאמר אנחנו?

ריבונו של עולם, כמו אבא טוב, רוצה שנאהב זה את זה. וזאת הבשורה של יוסף הצדיק,

לאחד בין האחים.

כך הוא יוסף הבכיין.

וכל אחד צריך שיהיה בו משהו מיוסף.

ואפשר לוותר על הבכי.