מסכת ההיריון

'אני פשוט לא אני.' גילה מתבוננת בבטנון המתעגל שלה. היא חשה כי הסימנים החומים האלו ממסכים את יופייה הצעיר והטבעי. היא מעבירה את אצבעותיה העבות על הורידונים שברגליה התפוחות. 'אלה הם ציורי הילדים שלי', היא ממלמלת לעצמה. גילה מתרוממת  לאיטה, כדי להציץ במראה ופוגשת את המסכה החומה  הזאת שעל לחייה. 'אוף' היא מתפרצת אל מול המראה הלא מלבב במיוחד. 'האישה העגולה והמכוערת הזאת במראה, היא פשטו לא אני. אבל אם אני אינני אני. אז מי אני בכלל?

הריון זה מסע. מסע של תשעה חדשים. לעיתים זה מסע ממושך יותר של ציפייה להריון שעורכת זמן רב, עד שהיא  זוכה לעלות על הרכבת הדוהרת. במהלך החודשים, מתנגנת תזמורת פילהרמונית של של הורמונים במיטבם, והסחרור פושה בה. גם בנפש וגם בגוף. השינה בלילה מקוטעת. השלפוחית הרגיזה והמרגיזה לא נותנת מנוח. הכבדות ברגליים הופכות כל גבעונת להר גבוה. הצרבות מציקות, והבחילות  נושפות בעורפן. יש תופעות עוריות שפירות כמו התכהות עורית בעקבות  הורמון המלטונין, לעיתים מופיעים פסי מתיחה  לאורך הבטן. המופע בלחיים הוא המעיק ביותר, כי את זה קשה להסתיר. ובכלל- כל האיברים הפנימיים פועלים בטורבו. תפוקת הלב עולה לרמות גבוהות, הנשימות מואצות, הכליות עובדות ב'אובר', והחגיגה מתמשכת.

גם הנפש עוברת טלטלה כשהיא מולבשת בגוף שעובר כל כך הרבה תמורות בזמן כל כך קצר. אבל אני כל כך צעירה ויפה, ולמה לי כל הסרבול הזה? היא מרגישה שלתוך גופה פלשה מהות שזרה לה, אל מול העולם החיצון, היא עוטה ארשת פנים של אושר עילאי  אבל זאת מסיכה. גילה מתגעגעת לגזרה הדקה, לחצאיות הישרות, להליכה הנמרצת שהיתה סימן ההיכר שלה. כעת,  היא מניחה את ידיה כתמיכה לגב הקמור והפצעים על ברכיה מעידות על היציבה שכשלה.

אבל יש נשים שמרגישות אחרת מגילה. אורה מסתובבת כמו טוואס , נוצותיה הצבעוניות פרושות וחזית גופה נפוח. היא מלטפת את בטנה ברוך ובערגה, וממלמלת לעצמה- 'איזה פרס, היא  הגוף  שלי כעת משלם מחיר זמני, אבל האנרגיות שההורמונים האלו מזרימים בי, דווקא נותנים לי מרחב לעוף אל תוך החלום. אני בקרוב הופכת להיות אמא. וכמה המראה שלי נשי.  ומדויק. והבטנון הזה הוא החגור שלי, כשאני יוצאת אל מול העולם בהכרזה גאה- אני נושאת בקרבי את המתנה היקרה עלי אדמות.'

הבטן ההריונית נושאת בתוכה סודות ורזים. המסכה ההריונית מאפשרת לחיים העובריים לצמוח ללא הפרעה.  אמת מה נהדר הוא מראה האשה ההרה. . הנה לכן שיר, אותו חיבר הסופר והמשורר  יצחק שלו, שיר אהבה ששר הבעל לאשתו ההריונית שמתקשה להכיל את גופה המתקמר. מתוק מדבש. חובה לכל הריון ראשון.

שִׂמלת הריון / יצחק שלו

ניצבת היית אל עומת הראי ויאוש בעינֵך,

שואלת היית את האיש אם תיטבי בעיניו כלפָנים.

והוא לך עונה כגברים: לעולם לא תדענה אתן

אימתי נאהבכן באמת, בכל נפש ונים…

'שיוסר כבר השק הלזה' נאנחַת היית במרירות,

למראיה של סוּת רחבה העוטרה לגיזעך שעבַת.

ולא כן אנוכי. מעולם לא תדעי מה יפית לליבי

באותם הימים שניחשנו אם בן הוא או בת.

יש ונראית כלוחם העמוס סוּבָּלוֹ, מבוסס

במסע עדי אות לו יותן לפתח חגור ולפרוק.

ויש ודמית לאוּמן העוטה סינרו ומפסיע

לקראת מלאכה חדשה, רציני לבלי חוק.

ותמיד, כמו איש החובה העושה מעשהו יומם,

ברצון ובלי רצות, בתלונה עמומה, בכניעת עבדים.

ורק שמאסת בשמלות שעינן כעין אוהל נטוי,

ורק שהזית על שמלות גיזרתן ככדים.

הייתי לוטפך ומנחם: עוד יגיעו ימים אחרים,

עוד נגזור ונתפור לך כדין החיטוב וכיד הדמיון!

אך אני לא חשבתי כזאת. לא היו לי ימים הטובים

מאותם שהלכת לצידי בשמלת הריון…