מעגלים נפתחים, מעגלים נסגרים

סיפורה של מרי פופינס. אני מטיילת בין שבילי אבן מפותלים בתוך ירק מלבלב, ריח אורנים ואוויר צלול נישא בגן הקסום. תמונה פסטורלית. אבל הבית שאני מוזמנת לתוכו הוא בית לחלוטין לא פסטורלי אלא נהפך לבית מריבה. ישיבה בכנסת. עמותת 'אחת מתשע' מקיימת דיון על רפואה מונעת לנשים. אני מתייצבת לכל משימה הקשורה להעצמת נשים והעלאת המודעות לבריאותן. יש בי ג'וק שנקרא תחושת שליחות, ואת דעותיי והשקפותיי אני משתדלת להנכיח במרחב הנשי והציבורי ולהתחבר לנשים בנושאים נשיים. בפורומים כאלה הרצון לפעול ולהשפיע חוצה עדות, גילים, השקפות עולם ודעות פוליטיות, והחיבור עוצמתי ומדויק. יש בזה גם קידוש שם שמיים. כך זה תמיד אצל נשים, החיבורים מתעלים על הפירודים. מספיק להזכיר את המילה "לידה" וכולן מתעוררות ומתחברות סביב מוטיב האימהות, נגיעה בבטן הרכה.

לנשים יש כוח מיוחד. חשוב להדגיש זאת בעידן שבו מיצגי 'סיפורה של שפחה' מחוללים מהומות בכל רחבי הארץ. אחד מהסרטים שהכי אהבתי כילדה היה מרי פופינס. עולה בי שוב ושוב תמונת האם שחוזרת מהפגנה לזכויות נשים, היא כל כך עסוקה בפעילות הציבורית שלה עד שהיא הולכת לחפש אומנת לילדיה. זהו האב־טיפוס של האישה המודרנית, שבוחרת עיסוקים שמרחיקים אותה מחיק משפחתה. האישה הזאת איננה על מקומה. בעצם היא הפכה את עצמה לשפחה למודרנה, במקום לחוות חיים של בת מלך. אבל לפעמים, בתקופות שבהן האדמה בוערת, עת לעשות לה' הפרו תורתך.

אחווה התלויה בדבר. בשבועיים האחרונים השתתפתי בארבעה מעגלי שיח. אחז בי אטרף של שליחות – צריך לדבר, להקשיב, לחבר. המעגל הראשון היה מעגל נשים ביישוב מכבים. המפגש זרם על מי מנוחות ויצאתי באורות. המעגל השני כבר גרם לי להתפכחות. הוא התקיים במועצה האזורית גזר. הגעתי עם חברתי, הרבנית הילה וולברשטיין. נכנסנו עם אנרגיות טובות וציפייה לחיבורים טובים. שובצנו למנחה שהציג את עצמו כפרופסור למדיניות משפטית והיה חלק ער מהדיון כאדם פרטי. במעגל היה ייצוג מאוזן של תומכי ומתנגדי הרפורמה, קרי בעד או נגד קבלת הבחירות הדמוקרטיות על כל המשתמע, בעד או נגד הממשלה, בעד או נגד הטמעת המסורת והיהדות במרחב הציבורי, בעד או נגד מדינה יהודית.

כמקובל במעגלי שיח, התבקשנו להציג את עצמנו. כשהילה סיפרה שהיא איבדה את ביתה בגירוש מגוש קטיף הייתה התרעמות. אש ולהבות. לפחות חמישה זוגות אוזניים לא יכלו להכיל את הביטוי הזה. כשקראנו להם אחים, הם קמו על רגליהם האחוריות כדי להכריז שאנחנו לא אחים! אותי זה העליב והעציב מאוד. יש פה רק קשר התלוי בדבר. תלכו איתנו – נקבל אתכם. תחשבו אחרת – לא רוצים כל קשר איתכם. הם כפרו בכך שיש בינינו קשר של אחים שהוא בהכרח לא קשר בחירי אלא קשר ביולוגי סגולי. הדבר היחיד שעורר קצת אמפתיה וחיבור היה כשסיפרתי כמה ילדים זכיתי ללדת. זה עורר סקרנות והיו ששיתפו – דווקא הגברים! – בקשיי הפוריות שהיו מנת חלקם וברצון שלהם לעוד. מתברר שנושא הילודה נוגע גם בבטן הרכה של הגברים וזה חוצה מגזרים.

שפריץ כתום. מעגל שיח נוסף של נשים שהתקיים ביד בנימין היה מדויק. למדנו בחברותות וגם סיפרנו על עצמנו, אבל עם המון הכלה וחיבה. היו שם נשות קיבוץ רבדים ונשות יד בנימין שגורשו מבתיהן בגוש קטיף, והאוזניים היו כרויות להקשיב לכאבי העבר ולפחדים שעולים אצל חלקן בהווה. מעגל שיח רביעי שהתקיים במודיעין, תחת הכותרת 'מעבר לגשר', עסק בשיח בשיטת אימגו וכלל הקשבה פעילה ושיתוף. ולמרות שהיה זה שוב מעגל הטרוגני ומאתגר הלהבות דעכו באחת. הילה סיפרה על הגירוש והאוזניים היו קשובות. אני חושבת שנושא הגירוש שזור באופן הדוק עם אירועי ההווה. אחרי שריבונו של עולם החליט שהעם לא מחובר מספיק לארץ ישראל, הוא שלח שפריץ כתום לחדרה וגדרה, אריאל ורמת השרון, מודיעין והוד השרון. וכעת, כשהאדמה בוערת, ויש צד שמאוד רוצה שישמעו אותו, הוא נפגש בדיוק עם אותם כתומים שהוא לא הכיר לפני כן וכך אפשר להתחיל לבנות מדינה מתוקנת. כל חלקי הפאזל מסתדרים. האם אכן כך? ואולי זו פאטה מורגנה?

פאטה מורגנה של השמאל. אחת מתופעות הטבע המופלאות, בדומה לקשת בענן או לצורה הגיאומטרית של פתית השלג, הוא מחזה התעתועים שמכונה פאטה מורגנה. מדובר במראה שנראה לעיניים למרות שאינו קיים במציאות, אשר נגרם בעקבות הבדלים בטמפרטורה בין שכבות אוויר שונות. כאשר לאוויר שבגובה הקרקע יש טמפרטורה שונה מהשכבה שמעליו, הופך לפעמים אזור המגע שבין השכבות למעין מראה ענקית, כך שהמתבונן רואה מראה שלמעשה אינו קיים במציאות. בימים חמים הנוסעים בכבישים בין עירוניים עשויים לראות במרחק לפניהם שכבה של מים, כאשר מדובר למעשה בהשתקפות השמיים באוויר החם. לפעמים נוסף על המים אפשר לראות כאילו במרחק נמצאים עצים ורכסי הרים, ישרים או הפוכים, וכאשר מתקרבים או משנים את זווית הראייה התופעה הזאת נעלמת. בעיקר ידועים סיפורים על אנשים שתעו במדבר ופתאום ראו במרחק לפניהם מקווה מים כחול, אולם כאשר התקרבו גילו לצערם ולתדהמתם שלא היה ולא נברא, הכול היה פאטה מורגנה. פעם נסענו בדרום והשמש עמדה לשקוע. רצינו לעצור ולהתפלל מנחה כי השמש נצפתה בבירור לפנינו. ופתאום השמש נעלמה. בעצם היא שקעה מזמן, ומה שנצפה במערב היה למעשה מחזה תעתועים.

אבל מחזות תעתועים יש לא רק בטבע. לפעמים בחיי היומיום אנחנו רואים דברים שקורים, למרות שלמעשה אין כלום. הנה אחינו משמאל מתנפלים עלינו כבר חודשיים בטענה שאנו מנסים לרצוח את הדמוקרטיה ולבטל את כל זכויות הפרט. היכן נמצא הרעיון של איזון המערכת המשפטית ותיקון יחסי הממשלה איתה והיכן החששות שלהם? ממש פאטה מורגנה, או למעשה מעין היסטריית המונים שרואים צל הרים כהרים וכוונות טובות של ממשלה לגיטימית כניסיון הפיכה – והתגובות הקשות שבאות בעקבותיהם. זה דומה כל כך לשלוליות על הכביש החם שייעלמו כאשר נתקרב אליהן. כך נשתדל לאיין את כל הפחדים של החוששים, והם יוכלו להירגע ולהמשיך להתדיין ברוגע ובשיקול דעת. אולי אפילו יסכימו לקרוא לנו אחים.