מתנה שהיא אחים

באחד מימי ההולדת של ילדי, הזדקף בעל השמחה, אז בן עשר בערך, פנה אלינו והכריז- ׳אבא ואמא- נתתם לי את המתנה הכי גדולה שאפשר ליום הולדת. נתתם לי אחים.׳.
אנחנו חווים את ההיכרות הארוכה ביותר שלנו עם האחים שלנו –הם מלווים אותנו מאז ילדותנו ועד לזקנותנו. אחים הם שותפים לאותם הורים, לאותו בית גידול, לאותו אסכולת חינוך, ולאותן חוויות. הקשר בין אחים הוא חיבור בסיסי, הוא פשוט עובדה קיימת. אמנם האמת היא שזה לא לגמרי מדויק, שהרי יש אח קרוב ויש אח רחוק, יש אח דומה ויש אח שונה, יש אח אוהב ויש אח שונא. ובכל זאת, אחים הם מכפלות כוח. אחים נוסכים בטחון אחד בשני. כאשר יעקב אבינו מכנה דווקא שניים מתוך תריסר בניו כ׳אחים׳, את שמעון ולוי, הוא רוצה להנכיח את העובדה שהקשר והתיאום והאחווה בין שמעון ולוי בולטים, חריגים, ומיוחדים. אולי עליהם אמר שלמה המלך ׳טובים השניים מן האחד׳, וכוונתו כנראה שטובים השניים גם מאחד כפול שניים, שניים מתואמים, מחוברים, מאוחדים, הם מכפלת כוח שעדיפה על שני בודדים.
יעקב אמנם מתכוון באמירתו ׳שמעון ולוי אחים׳ לומר עליהם ביקורת. האחווה המיוחדת שלהם גרמה לדעתו לנזק, לשימוש ב׳כלי חמס׳, יש להם ׳סוד׳ פרטי משותף שיעקב איננו מעוניין להיות חלק ממנו. השיתוף המיוחד הזה גרם להם להתנהג ב׳אף ועברה׳, בכעס ובתוקפנות, שאותם יעקב מגנה. זה נכון, אבל הוא לא מגנה את האחווה עצמה. האחווה של האחים באה לידי ביטוי חיובי וטוב כאשר היא אינה אחווה של זוג אחים בתוך משפחה גדולה, אחווה שמוציאה את האחרים מהכלל, אלא אחווה משותפת לכל האחים. ואז יש בה רק טוב, רק חיוב.
אנחנו פוגשים אחווה מיוחדת בין רחל לאחותה- היא מוכנה למסור את הסימנים, לוותר על זיווג עם הצדיק- העיקר, כדי לא לצער ולבייש את אחותה. לפי חלק מהמדרשים, לאה לא ידעה על ההקרבה הזאת לאורך כל ימיה. ואולי גם יעקב לא ידע. בהמשך- רחל נפקדה, אבל הנה בת ברחמה, ואילו לאה נושאת את יוסף ברחמה. ואז, לפי המדרש, בתרגום יונתן , לאה מתפללת על אחותה שיולדו לה לפחות שני שבטים כמו השפחות, וכך מתחלפים העוברים במעיהם- ולאה יולדת את דינה ורחל את יוסף. ואנחנו יודעים שיוסף הוא בנה של רחל- סימן שהאימהות, נקבעת על פי הלידה. יש המשתמשים במדרש זה ועוד כדי לחזק את הטיעון בהקשר לקביעת אימהות בפרוצדורה של תרומת ביצית. את החיבור והאחווה בין אחים אנחנו פוגשים באפרים ובמנשה, שהם צאצאים של יוסף וגם של אסנת, בתה של דינה. יש פה סגירת מעגל של אחווה, ואולי זאת הסיבה שאנחנו מברכים את ילדינו על שמם.
יעקב משכל את ידיו. הוא מבכיר את הצעיר. וזה עובר בשלום. אפרים ומנשה הם, כאמור, הדגם הראשון של אחים אידיאליים. ואני עדיין שואלת- אבל מה עם כבוד לבכור? אולי אני משוחדת כי אני בכורה נדמה לי שיש משהו ייחודי בבכורים. יש חוקרים שנוטים לומר שבכורים למשפחות עם כמה אחים דומים בכמה פרמטרים לבן יחיד. יש להם מצד ההורים וגם מצד הסביבה יחס מועדף, מצפים מהם ליותר ומתייחסים אליהם כמבוגרים מכפי גילם, והדבר גורם אצלם להתבגרות רגשית מוקדמת, ליתר נטילת אחריות, להרגשה שההורים סומכים עליהם .מצד שני לעיתים הבכורים מתלוננים על כך שבתור ילדים ראשונים במשפחה הם היוו שפני ניסיון, וההורים טעו בגידולם בכל הטעויות האפשריות.
אחד מהכיפים הגדולים זה נסיעות משפחתיות- שבת אחים גם יחד. אבל כשנולד הילד הרביעי, נוצרת בעיה- ברכב רגיל, שנקרא משום מה ״משפחתי״, יש חמישה מקומות תקניים בלבד, והביטוח אינו מתיר שום חריגה. ילד נוסף ׳משבש׳ כל נסיעה משפחתית, ולכן לקראת הילד הרביעי צריך לקנות רכב גדול. הטיפול בכך היא לכאורה אינטרס לאומי. אני מחכיה ליישום. ואתם?

פורסם בגילוי דעת לפרשת ויחי תשפ"ד