נולדות מחדש

מדירה קטנה לבנייני האומה. הכול התחיל לפני יותר משלושים שנה, בבית צנוע בשכונת רוממה, בחדר לימוד קטנטן, כשליד שולחן עמוס ספרים יושב איש עם עיניים טובות ולב ענקי. בשעות הקטנות של הלילה הוא רכון על ספרים עבי כרס, שולח פקסים, נותן מענה קולי לפונים בטלפון, וחולם חלומות גדולים. חלומות שמתגשמים אל מול עינינו הרואות. וזה קרה בשבוע שעבר.

טיפות הגשם ההולכות ומתעבות לא מצליחות להרתיע את נחיל הנשים עם המעילים, המגפיים והמטריות, שמאיצות את צעדיהן בכביש העולה לבנייני האומה בירושלים. אווירת חג מאירה את השמיים האפלוליים. בתור רופאה עם פז"ם ארוך של עיסוק ברפואה והלכה, אני נזכרת בכנס הראשון שארגן הרב שפרן בבית הכנסת מימון בקריית משה עם כמה עשרות משתתפים. והנה, היום אלפי נשים מחויכות מצטופפות מול עמדת הבדיקה בכניסה לבניין.

בכנס הזה המצאתי את עצמי מחדש, וזה ממש לא מזיק בגילי המופלג. הפכתי למנחה ומראיינת. הנחיתי את המושב הראשון, שהתחיל כמעט עם דמדומי שחר. בהשפעת ההרצאה על זירוז לידה התבקשתי אף אני להזדרז, כך שרוב מה שחשבתי לומר נשאר מיותם על הדף ובלב. ובכל אופן, נהניתי לראות את הפנים הזוהרות ואת העיניים הטובות של אלפי נשים, שחלקן הגדול טרח לשמח אותי באמירה שהן יצאו לפני הזריחה ממצפה רמון ומאילת ומהגולן רק כדי לשמוע אותי. איך שמילים טובות יכולות לשמח.

החיים שאחרי תקופת הפריון. הנשים הרבות שגדשו את האולמות, פרצופיהן שונים, לבושן מגוון, סבתות יושבות ליד נכדותיהן, וגם עוללים אינטליגנטים במיוחד באים ללוות את אימותיהם ליום הלימוד הארוך הזה. הלו"ז גדוש אף הוא, וזו כבר מסורת בכינוסים של מכון פוע"ה – הרצון להעניק ולהיטיב ולהאיר את העולם לא מאפשר אחרת. מוסיפה דעת – מוסיפה בריאות. ולמרות שהדיונים וההרצאות עוסקים בדרך כלל בגיל הפריון, שהוא בעצם לא יותר מעשרים שנה בחיי האישה, הנשים המבוגרות יותר באות ללמוד על חיי בנותיהן ונכדותיהן, ולהיזכר בימים שחלפו ואינם.

האמת היא שאני חושבת שאנחנו טועים בכך שאנחנו תוחמים את העיסוק בבריאות האישה לתקופה הצרה הזאת של שנות הפריון. יש כל כך הרבה נושאים בבריאות האישה שאינם היריון ופריון ולידה. הרי תוחלת החיים הממוצעת של כל אישה עולה וצפויה לעלות עוד יותר. חלק ניכר מהקהל יגיע לעשור העשירי לחייו ואף יותר, וגם יזכה לזוגיות מופלגת בשנים כאשר יחגגו יחד את יום הנישואים השבעים ואולי השמונים – וגם על זה כדאי ללמוד. בריאות האישה כוללת את הילדה עם דימוי הגוף הירוד, את הנערה עם הפרעת האכילה, וגם את האישה שפוסעת אל תוך גיל המעבר, או נכון יותר לומר – אמצע החיים, כשכל החיים פרושים לפניה, וגם בגיל השלישי היא תשמח לדעת קצת על בריאות האישה הבוגרת יותר, בריאות העצם והעור והלב, ואני מתוך גרונן כותבת זאת.

הפתרון למחדל באסותא. באחד מספריו כתב הסופר האמריקני מארק טוויין: "היזהר בקריאת ספרי רפואה. אתה עלול למות מטעות כתיב". במקצוע שלנו יש אחריות מאוד גדולה. לאחרונה חווינו זאת עם הטרגדיה שהתחוללה ביחידת ההפריה החוץ־גופית של בית הרפואה אסותא באשדוד. בכנס התנהל שיח חשוב על "ילדת המריבה", ועל הדרכים המובילות אל הטעויות האלה, גם אם הן נדירות ביותר. במקרה שקרה באסותא התבררה ללא ספק חשיבותה של ההשגחה גם בתוך מעבדות הפוריות. עוד זוג עיניים שבודק שאין תקלה, וגם עוד זוג שפתיים שמתפלל על האישה שתזכה סוף סוף להיפקד, ועוד לב ענקי שמגיע בכל שעות היום והלילה, גם מעבר לים, כדי ללוות את המטופלת. כשראיינתי בכנס את המשגיחה המדהימה ברינדי הירש, ששיתפה בחוויותיה כמשגיחה במכון פוע"ה זה 22 שנה, הברק בעיניים סיפר את הכול.

וכך לאורך הכנס שאפתי אל ריאותיי נשימות עמוקות של נחת עצומה לנוכח השיח הרפואי־הלכתי המדויק והמרתק והחשוב. הדברים על מכון פוע"ה שהולך ומתפתח ומגיע מסוף העולם ועד סופו, על רבניו הרהוטים ומאירי הפנים, על תלמידות מרכז הלימוד הנפלאות שקיבלו תעודות, על האכסניה שניכר היה שהושקעה גם בה מחשבה רבה, עד כדי כך שחדי עין יכלו להבחין בכך שבלוגו של הכנס הושחלה תמונה של כרומוזום…

לפעמים גם מותר לא לדעת הכול. אחד המושבים עסק באבחון הטרום־לידתי, שהולך ומתרחב באדיבות עורכי הדין שמחכים לנו, הגינקולוגים, בסיבוב, וזאת על גבן של הנשים ההרות שמוכנסות לאווירה מעוררת חרדה. הוקרן סרטה של מוריה בן אבות, אישה שאיננה שומרת מצוות במוצהר, שעברה הפסקת היריון יזומה בעקבות בדיקת מי שפיר שהעלתה אפשרות רחוקה לילד עם תסמונת. היא הדגישה את הקושי שבהחלטה ובהחלמה באומץ רב.

בדיוק אז ישבה לידי לשמחתי הרבה בתי החמישית, שנולדה במשקל 1780 גרם כאחת משתי תאומות, וכמה אני שמחה שלא היו בדיקות אולטרסאונד במהלך הריונה, כשבדיוק אז עבדתי בפגיה. כמה לחץ נחסך ממני. כשהיא הגיחה שתי דקות אחרי אחותה השמנמנה, אחרי שהסתובבה למנח רוחב ולאחר היפוך פנימי, נשלפה ברגליה, פצפונת וכחלחלה, וטופלה בידי עמיתיי רופאי הפגייה, אכן נלחצתי. ובמיוחד כשבעלי היה אז כרגיל במילואים ולא הצליחו להשיג אותו טלפונית. אבל זה היה קצר וממוקד, לא היה לי סבל של חודשי היריון ארוכים עם בדיקות אינסופיות. אחרי כמה שבועות בפגייה היא גדלה בבית עם תאומתה, ולא היה צורך בטיפולים נוספים. לפעמים – לא תמיד – יוסיף דעת יוסיף מכאוב.