נפלאות הטרמפיאדה

הנסיעות הקבועות בטרמפים של פעם הביאו איתן חוויות רבות, היכרות עם אנשים מגוונים, שיחות מלב אל לב בין המסיע ובין החייל הנוסע, וקשרים שלעיתים נשמרו לאורך שנים. ובעיקר – הזדמנות לעשות חסד קטן עם מי שמקריב כל כך הרבה בשבילנו.

אישה על הגבעה. לפני כמה שבועות שמרתי לבדי על גבעה בשומרון שצופה על כל הגבעות בסביבה, ולידי רק כמה כלבים ענקיים.

במשך כרבע שעה הייתי הגבר היחיד באזור. אחד הבנים שלי שירת שם במילואים במסגרת הגמ"ר ובאנו לבקר אותו. הוא לקח את בעלי לסיבוב קצר על הטרקטורון – ואיוותר אנוכי לבדי. האמת שפחדתי מהכלבים לא פחות מאשר מערבים או מאנשי שמאל מסיתים שעלולים להגיע, אבל הכול עבר בשלום. התרגשתי מהנוף עוצר הנשימה החולש על שטח ענקי שמגיע עד בקעת הירדן, שאותו מאכלסים בחורים ומשפחות צעירות וגיבורות בתנאים פיזיים מאתגרים.

תופעת החוות והצלחתן היא פלאית בעיניי. הצעירים הללו נושאים על שכמם משימת־על: להזיז קדימה את ההיסטוריה היהודית. כמה נערים עם כמה כבשים או פרות תופסים שטחים עצומים, כאשר עיניהם של השכנים מבני דודינו כלות והם פשוט נעלמים מהאזור. הבחורים האלה מלאי נחישות וספוגים יראת שמיים, וה' בעזרם. והסיכון? היו כבר ניסיונות לפגוע בהם, חלק מהם הצליחו לצערנו, אבל בסך הכול הסיכון כנראה סביר ובנימין ויהודה והשומרון זרועים בחוות.

הבהלה לגנרטור. האמת היא שחיינו מלאים בשיקולי סיכוי מול סיכון, השתדלות מול ביטחון. הנקודה המכריעה היא עד כמה אנחנו יושבים בכיסא האחורי ונותנים לריבונו של עולם לנהל את מסע חיינו. והנה דוגמה: על פי הוראות משרד התחבורה, נהג של רכב ציבורי המרכיב משקפיים חייב לשאת איתו זוג משקפיים נוסף. למה? כי בשקלול הסיכונים הוא עלול לעבור את רף הסכנה הסבירה אם ינהג בלי משקפיים. זה נראה מוגזם, אבל חשוב לזכור שנהג של רכב ציבורי הוא לא אדם פרטי ולכן הזהירות צריכה להיות מרבית.

כך גם לגבי הכהן הגדול ביום הכיפורים. אין לו תחליף, כל עם ישראל מצפה שהוא יכפר עליו אחת בשנה, ולכן חשוב שהוא לא ייטמא ושלא תהיה שום תקלה בתפקודו. אחד הכללים הוא שצריך שתהיה לו אישה. ומה יהיה אם אשתו תמות, חס ושלום, בליל יום כיפור? מכינים לו אישה נוספת, אישה פנויה המיועדת לכך שאם תמות אשתו של הכהן הגדול ביום כיפור הוא מיד יישא אותה לאישה. מנגד, ישנה דעה שסוברת שאין טעם להתכונן. אם יקרה המקרה הנדיר הזה, תימצא אישה שתסכים להינשא לו אד־הוק בלי הכנה מראש. הגישה השנייה מהדהדת מסר של קצת פחות השתדלות ויותר ביטחון.

גם בחיינו היומיומיים הפרטיים ישנן דוגמאות רבות לדילמה הזאת, כמו למשל הבהלה לקניית גנרטורים בתחילת מלחמת משיב הרוח-חרבות ברזל. רבים חששו שמא תקרוס מערכת החשמל בארץ בעקבות מתקפת טילים והוציאו את כספם על קניית גנרטורים ביתיים, שהתברר שאינם תמיד יעילים והם גם יקרים ותופסים מקום בבית. לכאורה, השתדלות מיותרת ומוגזמת. מאידך, היו אנשים רציניים שחשבו שזו השתדלות חיונית וצודקת. אפשר להמשיך עם הריצה לממ"ד במצבים שבהם הריצה עצמה מסוכנת יותר מבחינה סטטיסטית מהמשך ההשתהות במיטה.

הכנסת אורחים של ימינו. כך למשל בנושא הטרמפים של חיילים. עד לפני כמה שנים הניוד העיקרי של החיילים, גם בסדיר וגם במילואים, היה בטרמפים. היו תחנות עצירה לחיילים עם סימון מיוחד, וברדיו היו פרסומות בנוסח "תן טרמפ לחייל", וזה היה מעשה טריוויאלי. אולם אחרי כמה חטיפות וניסיונות חטיפה של חיילים, החליט צה"ל במהלך יקר ומתוכנן לאסור לחלוטין על חיילים לקחת טרמפ עם נהג שהם לא מכירים אישית. במקביל צה"ל מארגן הסעות לחיילים, וגם הגיע להסדר עם חברות התחבורה והרכבת על נסיעות חינם. כך גם הוחל בהגברת תדירות הקווים בימי ראשון בבוקר למשל, אז חיילים רבים חוזרים לבסיסיהם. קצת חבל, כי הנסיעות הקבועות בטרמפים של פעם הביאו איתן חוויות רבות, היכרות עם אנשים מגוונים, שיחות מלב אל לב בין המסיע ובין החייל הנוסע, וקשרים שלעיתים נשמרו לאורך שנים. ובעיקר – הזדמנות לעשות חסד קטן עם מי שמקריב כל כך הרבה בשבילנו.

לדעתי, מי שמעלה טרמפיסטים למכונית שלו מקיים מצוות הכנסת אורחים אמיתית. ואולי זאת הכנסת האורחים האמיתית היחידה בימינו, כי כמעט אין דרך אחרת לעשות חסד בתחום הזה כאשר לכולם, או כמעט לכולם, יש קורת גג. וכמו בכל חסד, הנתינה היא בעצמה מתנה לנותן.

ההתנדבות יפה לבריאות. מחקרים שנעשו בעשורים האחרונים מצאו קשר ישיר בין מעשי התנדבות ליתרונות בריאותיים. בשנת 2005 קבוצת חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית גילתה כי אנשים שמתנדבים באופן סדיר נוטים לחלות פחות ולחיות הרבה יותר משאר האוכלוסייה בת גילם. עוד נמצא במחקר שבוצע באותה תקופה כי התנדבות מעודדת מבט אופטימי על החיים, מפחיתה התנהגויות בעייתיות ומסוכנות, מונעת דיכאון ועוזרת לשפר את ההערכה העצמית של האדם.

באוניברסיטת פיטסבורג שבארצות הברית החליטו לחקור כיצד פעילות התנדבותית משפיעה על המוח האנושי. החוקרים חילקו את המחקר לשניים. בחלק הראשון הם אספו כ־50 מתנדבים והעמידו בפניהם שלוש אפשרויות: לבצע משימה שתועיל להם, או שפירותיה יועברו לצדקה או לחבר במצוקה. לאחר מכן החוקרים סרקו את מוחות המתנדבים, וגילו הבדלים מרתקים בין הבחירות השונות שנעשו: לא רק שהמתנדבים שבחרו לעזור לאדם מסוים הראו פעילות מוגברת במערכת העצבית היוצרת תחושה של עונג בתגובה לגירויים מסוימים, אלא גם נרשמה אצלם ירידה בפעילות של כמה אזורים במוח האחראים על תגובת הגוף ללחץ כתוצאה מדלקות או מלחץ דם. אם כן, מתברר כי יש דרך טבעית, פשוטה, מעצימה ובריאה שיכולה לשמור על הגוף שלנו והיא ההתנדבות, שמעניקה משמעות לחיינו.

את העיקרון הזה אנחנו מוצאים, ובגדול, בדרייב של חיילינו לתת מעצמם בכל מאודם, שוב ושוב ושוב, בנפש חפצה. הנתינה העצומה שלהם היא שנותנת להם כוח. בימים אלה סטיקרים עם תמונות של פנים יפות וציטוטים מרגשים ומכוננים של הקדושים שעלו למרומים ממלאים את רחובותינו. כאשר אני ממתינה בתחנת הטרמפיאדה (הנסיעות בטרמפים ובאוטובוסים משאירות אותי צעירה), אני מתבוננת בכל אחד ואחד מהם, בפניהם היפות ובאמרות פיהם המחכימות והמרגשות. אני מנסה ללמוד ולשנן את דבריהם, ובשבילי זה כמו שיעור מזוקק במסילת ישרים.