סוד החוסן היהודי

רובוט בשירות השיקום. בביקור שערכתי במחלקת השיקום בבית החולים שיבא, לכד את עיניי שלט שהתנוסס על אחת הדלתות של הצוות: "אלעד הורוביץ – פסיכולוג". כמה זה ריגש אותי. אלעד, בן אחותי, נפצע קשה במבצע צוק איתן ואושפז חודשים ארוכים במחלקת השיקום הזאת. והנה, בסגירת מעגל, כעת הוא עובד באותה מחלקה עם הלומי קרב כפסיכולוג מומחה.

השיקום הוא שדה הקרב על החיים. התהליך לרוב ארוך ומייגע, ובמהלכו צריך המטופל ללמוד מחדש לבצע פעולות יומיומיות, כמו למזוג מים מקנקן לכוס או לאחוז בחפצים שונים. השיקום כולל אלפי חזרות על אותה פעולה, וקשה להתמיד בכך, גם לפצועי מלחמה וגם למחלימים אחרים. מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון מצא ששימוש ב"רובוט חברתי" משפר את תוצאות השיקום, הן במדדים הקליניים והן בשמירה על עקביות התרגול והמוטיבציה. רובוט חברתי הוא רובוט קטן דמוי אדם שיוצר קשר עם המשתמש באמצעות דיבור, מגע או תנועה. הרובוט נועד להגביר את המוטיבציה של המטופל לבצע את התרגול החזרתי. הרובוט יכול לעודד אותו והוא מאפשר סביבה שאינה שיפוטית.

חיים באקסטרים. אך לעיתים רק פעולה נמרצת עשויה להוציא את האדם ממעגל הנזקקים לסיוע. לאחרונה נחשף הציבור לבחור בשם נֹעם פרידמן, בן 20 מהיישוב רבבה שבשומרון. הוא סיפר שכל חייו חלם להתגייס לקרבי, להחזיק נשק, להגן על המדינה ולהרגיש שותף וחלק מהחברה. בגיל התיכון התחיל להתאמן כמו כל חבריו לקראת הגיוס לצבא, לסיירות וכדומה, וזה היה אצלו הטריגר להתפתחות של הפרעות אכילה ושל OCD. קשה לו עם העובדה שהחברה הדתית שואפת לשלמות בכל מקום, כך אמר. מותר לבחור לומר שקשה לו, שבזה הוא פחות טוב. יש גבול ליכולת של האדם. לדעתו הגיע הזמן לשינוי, והגיע הזמן שהציבור יבין שמי שחלש בדברים מסוימים יכול להיות גיבור בתחומים אחרים. ניכרים דברי אמת.

נעם צודק שרבים בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט שואפים לשלמות, ושואפים להציג שלמות. למשל, מה המשותף בין פונדקאות, התנדבות בצבא ועבודה במד"א או בחדר לידה? כולם באופן זה או אחר הם מצבי אקסטרים. אני זוכרת את תחושת השיכרון כששלפתי מהרחם תינוק בריא ושלם – בין אם בלידת ואקום, בין אם בניתוח קיסרי ובין אם בלידה נרתיקית רגילה. לא משנה אם החסרתי שנת לילה שלמה, היה לי מספיק אדרנלין כדי לתפקד בצורה מיטבית. גם בצבא יש חוויה של אקסטרים, של עשייה גדולה מאוד, של אקשן, וכך בפעילות במד"א ובמשטרה. גם אדם שתורם כליה – התרומה נותנת לו משמעות, וכך גם פונדקאית. זה כמובן אינו מפחית כלל מהזכות של מי שמנדב את עצמו ומעצמו לטובת אחרים, אבל גם החלק הזה קיים.

חמדניות של מצוות. תופעת הפונדקאות שהולכת ומתפשטת בציבור הנשים הצעירות הנשואות שלנו היא פלא בעיניי. לנשים הצדיקות הללו יש כמיהה לתרומה, לנתינה. הן רואות בקנאה איך הבעל תורם כליה או משרת במילואים או לומד תורה, וגם הן רוצות חוויית נתינה שהיא מעבר. לנשים בגיל הפריון אנחנו ממליצים הרי להמתין עם תרומת הכליה עד לסיום הפריון. אז מה תעשינה בינתיים? חמדניות מצוות שכמותן.

לגבי ההחלטה ללכת על השירות הצבאי ארוך הטווח, אני רוצה להציע שיילקחו בחשבון גם הצדדים הפחות פוטוגניים. יש צרכים משפחתיים שהולכים וגוברים, צרכים זוגיים, וגם צרכים אישיים ובריאותיים של החיילים עצמם. אסור להתבייש בכך שיש קשיים. מה שמתאים לחלק מהאנשים, לא אמור ולא יכול להתאים לאוכלוסייה גדולה כל כך. פורום נשות המילואים שהגיע לוועדת הבריאות של הכנסת ביקש להגדיר אותן ואת משפחותיהן כאוכלוסיית יעד לטיפול ותמיכה כי מדובר במצב מתמשך ולא זמני. הן דרשו סטנדרט מוסדר לטיפול במשפחות המילואים, והוסיפו שיותר מ־80 אחוזים מהמשפחות לא יודעות לאן לפנות לקבלת סיוע רגשי, ושיש צורך באיתור יזום של הזקוקים לכך על ידי גורמי רווחה ובריאות. אומנם ישנה תוכנית 'כוכב הצפון' של קבוצות תמיכה לנשות מילואים, אבל זה כטיפה בים. ומה עם הילדים הרבים?

אומת האמונה. קיימות גבורות מסוג אחר, ולא תמיד נדע לתת הכרה לאדם ולפועלו. יש שליחי חב"ד שעושים נפלאות 24/7, יש נשים שמפונות מבתיהן שדואגות לאחרים בבישולים ובאירוח, יש אלמנות מלחמה שתומכות באלמנות אחרות, ויש אישה שבישלה צ'ופרים לחיילים והמשיכה בזה גם אחרי שהבן הפרטי שלה נפל. יש לומדי תורה שמוסיפים בכל כוחם באיכות ובכמות לימודם למען חוסנו של עם ישראל. ועמך כולם צדיקים.

אנחנו לא רק Startup Nation. אנחנו Faith Nation. והאמונה מביאה לאופטימיות שמביאה ללידת ילדים, ולכן אנחנו מובילים בשיעורי הילודה בעולם המערבי. זה קורה בזכות הנשים שמביאות חיים לעולם ומגדלות את הילדים, וזה ביטוי לאמונה גדולה בחיים ובעולם שהוא טוב. וכמה זה גדול, גם בלי לערוג למעשי גבורה כמו פונדקאות וכדומה. זה החוסן שלנו – האמונה שלנו. ובכך אנחנו מחברים בין עבר, הווה ועתיד, מתחברים לדורות הקודמים שמסרו את נפשם על אמונתם. אחד הפירושים של הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו" הוא שחשוב מאוד לספר לילדים על אבותיהם. מזה הם שואבים ביטחון וכוחות של אמונה וזוקפים קומה.

כוחו של סבא. סבא רבא של בעלי חי באלזס שבדרום צרפת ועבד בבית מלאכה. כשדרשו ממנו לעבוד בשבת הוא לא הסכים, והודיעו לו שהוא מפוטר. הוא פרנס את ילדיו הרבים וגם את הוריו והורי אשתו, ולפני שבת הוא חזר לביתו בכפר ולא אמר כלום. במוצאי השבת אמר לאשתו שאין יותר פרנסה וצריך לחשוב מה לעשות, אבל לחלל שבת הוא לא מוכן. היא הסכימה איתו, והם החליטו שהם ישרדו איכשהו עד שימצא פרנסה. אבל ברוך ה' ביום שני בשבוע (ביום ראשון לא עובדים), כאשר הגיע לעבודה כדי לקבל את המשכורת האחרונה שלו, בעל הבית קיבל אותו בפנים מאירות והביע את הערכתו הרבה על כך שעמד על עקרונותיו הדתיים. כך הוא המשיך לעבוד שם. וזה פלא גדול, מאין שאב הסבא כוחות? הוא מעולם לא למד בישיבה והיה בור ועם הארץ, ואשתו כמובן שלא למדה כלום כמקובל אז, ובכל זאת שניהם ידעו שמעבר לאחריות שלהם לפרנסת המשפחה וההורים הזקנים, יש להם אחריות לשמירת המסורת היהודית, ועל כך היו מוכנים בלי היסוס למסור את נפשם. זה מקור כוחנו מדורי דורות. Faith Nation, אמרנו?