סיירת הטרמפים וכיכר החתולות

ליל חמסין של הרי יהודה ושומרון. 23:00 בדיוק. הוא מדליק את הרדיו. אולי החדשות יפיגו את העייפות הזאת. בחצי אוזן הוא מלווה את מסע ההלוויה של קרבן הרצח הנתעב – ילד זך וטהור, יפה עיניים ולב, דביר שורק הי"ד.

עין דומעת מאיימת לטשטש את שדה הראייה שלו. הוא ממשיך לנהוג אל היעד – קדומים, שם ממתינה לו מנוחת העמלים וארוחה חמה. רק בתו העייפה לצידו. הכביש מתפתל, ואדם עם לב ענק ועין טובה כמוהו שם ליבו מיד לחצאית מתנופפת בבדידותה בצומת, מבקשת טרמפ לכיוון אריאל.

הוא מתקרב ועיניים זכות וטהורות פוגשות את מבטו, ורגליה העייפות של הנערה הצעירה נאספות לתוך מכונית הניסן הקטנה והמאובקת באנחת רווחה. הרכב העייף אף הוא, אך בקי ורגיל בהרפתקאות כגון אלו. וכך, ללא היסוס, הוא משנה את יעדו לעבר צומת אריאל.

הנערה יורדת בצומת המואר אך המכונית מסרבת להמשיך בנסיעתה עד שהנערה נעלמת אל תוך מכונית קיה שראתה ימים טובים יותר. שם היא תפגוש בנהגת עם עיניים מאירות וזכות, שתוביל אותה למיטה החמה ולמשפחה מחבקת. 'טוב שהמתנתי', מהרהר בליבו הנהג שלנו. כל עכבה לטובה. שתי נערות חמד, צעירות אף יותר, עומדות לבדן בצומת אריאל, ופניהן לצומת תפוח.

הוא התכוון לנסוע לקדומים, אך המכונית רחבת הלב אוספת אותן בחיוך ומביאה אותן בקלילות מנוע ליעדם. האחת תמשיך לישוב מגדלים והשנייה – לכוכב השחר. שוב מוצאת לה מנוח המכונית החייכנית, עד אשר תיבלענה שתי הנערות, כל אחת לחוד, האחת לתוך מכונית סובארו ישנה המאירה באור יקרות, חומדת מצוות שכמותה, והשניה לרכב חמדן לא פחות. נסיעה טובה.

אבל לא תם המסע. זוהי רק ההתחלה. על כביש שישים, ניצבת דמות, ציציותיה מנפנפות ברוח הלילית, וגם הוא עוצר טרמפים. לאן פניו מועדות? הוא תוחב פנים מחייכות דרך החלון הפתוח  והלב הפתוח עוד יותר של מכונית הנוסן, ומבקש להגיע לצומת רחלים. אחורה פנה. הערב עוד ארוך. ירח מחייך חצי חיוך בוהק, והנהג שלנו לא מפחד מדרך ארוכה. מגיעים לצומת רחלים, והניסן המאובק והמפוהק מבקש תחנת עצירה להתרעננות. הוא מלסכן מבט אחראי על הבחורצ'יק, שבדיוק מקפץ לתוך בטנו של טנדר חייכן שיוביל אותו אל תוך חיבוקה החם של אמא..

השעה אחת וחצי בלילה, ומנוחת היגעים כבר תפסה ייאוש, והארוחה החמה כבר הספיקה להתקרר. עכשיו הביתה? לא. משום מקום, תחת חיוכו של הירח, מבליחה נערה עם שתי צמות, שעמדה ושאלה 'האם במקרה אתה מגיע לאיתמר?' שאגת המנוע המשולהב של הניסן החייכן, מהנהנת לעברה –' יאללה. בואי'. ובכך לא תמה ולא נשלמה מסירות הנפש של אותה מכונית ניסן חייכנית ומאובקת ונהגה, והמנגינה עוד נמשכת.

משה קלימיאן, מהישוב קדומים, שלח הודעה תמימה ובה הוא תיאר סתם לילה של חול בכבישי איו"ש, כשילדינו מתבודדים לאור הירח תחת כנפיה של טרמפיאדה עלובה. והוא מבקש לקום ולעשות מעשה, מעשה של אחריות הורית, של אהבת חינם, ושל לב חם. הוא מציע להקים סיירת טרמפים שתורכב ממתנדבים מכל יישובי איו"ש.

הם יעברו בין הצמתים המבודדים מידי לילה בין השעות 23:00-01:00 ויאספו בחיבוק אל תוך רכביהם נערים ונערות שעומדים לתפוס טרמפים, ויביאו אותם לחוף מבטחים. כמה זה חשוב. לא פחות מאשר סיירת הורים בכיכר החתולות. שם מנסים ההורים לחבק ולהגן על ילדיהם מפני פגעי הרוח השפלה. ואילו פה, הורים יקרים יבואו להגן מפני יצורים שפלים האורבים לילדינו.

יש לי הצעה פרקטית לך, משה. יתכן שהיוזמה הזאת תעניין מאוד את שר התחבורה, אף הוא תושב קדומים, אף הוא גדל באוי"ש, והוא בוודאי פוגש את המציאות ההזויה הזאת מידי יום ביומו ולאורך שנים. אתם הרי שכנים. בליל קיץ בו ירח חייכן צופה ומאזין, תשבו על כוס קפה מהביל, דברים היוצאים מהלב יכנסו אל ליבו החם של בצלאל, והוא ישאט קדימה, עם שאגת מנוע משולהבת. תסמוך עליו.