סימן שאתה בריא

בימים עברו, בהם הייתי תדיר או 'בעגלה' או 'בזמן קריב', צץ ועלה תדיר הפולמוס סביב הצום שלי.

בעלי היקר העריך מאוד את הכושר הגופני של אשתו, ולכן נטה להחמיר בצומות שלי, למרות שהמשמעות הייתה, למשל, עילפון באמצע ביקור רופאים שהתקיים בתשעה באב.

וכך שכבנו, למשך שעות ארוכות, הדוקטור ההריונית לצדן של המטופלות ההריוניות. אז מה הועיל האיש בתקנתו? היום, כשבנותינו וכלותינו עומדות ב"ה באותם צמתים בהם מצטלבים הריון וצום, הוא מביט על התמונה בעין סלחנית של סבא. ונוטה להקל.

האמת היא שזה התחיל עוד לפני ההריונות. ביום החתונה הלכתי לשפוך שיח עמוק עם בוראי ליד שריד בית מקדשנו כשאני צמה כפי המנהג, ובאמצע התפילה החום והצום וההתרגשות הכריעו אותי, כך שלפתע מצאתי את עצמי שוכבת פרקדן לרגלי הכותל כשמעליי גוחן פרמדיק שמשקה אותי מים קרים עד שהתאוששתי. את המשך היום העברתי כשבקבוק מים לצדי.

אז ישנן נשים [וגם גברים] שהם מאותגרים יותר בימי הצום. פנתה אלי היום אישה נחמדת והתלוננה על כך שהצומות קשים לה במיוחד, אבל היום כבר אין לה כל 'תירוץ' או 'מליץ' כי בן הזקונים עבר את גיל שלוש… אולי הדוקטור תוכל לגרד בדיל אבחנה שתפטור אותה מאימת הצום? וכך גם מרגישות נשים מבוגרות יותר [וגם גברים], שחולשת הצום מהלכת עליהם אימים.

היום יש לי פטור מצום. פטור בהשגחת הבד"ץ. אפילו האיש לא פוצה פה. ברוב הצומות אני לא צמה כלל, וביום כיפור אני שותה לשיעורים כבר שנים מספר. זאת בהנחייתו של ראש מכון שלזינגר שליד המרכז הרפואי שערי צדק, מכון לרפואה והלכה המנוהל על ידי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, רב פוסק תלמיד חכם וגם גינקולוג במקצועו. את הרב הכרתי לראשונה כראש ישיבת הגולן, שם למד בעלי בישיבת ה'הסדר'… ואז, אחרי שנים מספר, כשאני בשנה השלישית ללימודי הרפואה בהדסה, פגשתי בו כמדריך במעבדה, כשהוא במקביל לומד כסטודנט לרפואה בשנה השנייה. שילוב נדיר של כוחות וכישרונות.

אולי לא תאמינו, אבל שתייה לשיעורים קשה לאין ערוך מלצום ביום הכיפורים, מהסיבה הפשוטה שאין אפשרות להתפלל תפילה רצופה. כדי לעמוד בכמות הנוזלים הנדרשת, צריך להפסיק מידי עשר דקות לערך ולשתות את הכמות המדויקת, כך שהדעת מוסחת והלב קרוע.

כל כך הרבה שנים חיכיתי בסבלנות לגיל ולמעמד המשפחתי בו אוכל להתפלל בנחת, בלי ילדים שנשרכים אחריי. בצעירותי הייתי מנסה להבליח לתפילה קצרה, מצוידת בשקיות במבה וביסלי וצעצועים, כאשר הציוץ הראשון שהיה מטיס אותי החוצה היה מגיע בדרך כלל כמעט מיד לאחר שהתיישבתי… והיום, כשזקנתי ושׂבתי, אין לי מנוח בבית התפילה. בקבוק המים המוכן בעוד מועד ניצב מולי, מהדהד לי באופן עיקש ורציף: 'את לא מספיק בריאה כדי לצום!'

וישנן נשים, רבות מידי, אותן אני מכירה היטב, שמייחלות מעומק ליבן ליום בו תצטרכנה לשתות לשיעורים ולהישאר בשכיבה פרקדן ליד המזגן בסלון הבית, כשהבטן ההריונית מבצבצת ומהדהדת באופן רציף וחייכני – 'אל תצטערי על כך שאת לא יכולה לצום. לרגע הזה הרי חיכית'…

כל אחד והמסע שלו. בתחילת דרכי כרופאה אמרה לי המיילדת האגדית במבי, שהיא קיבלה מרבותיה שכל המחמיר בצום עלול להקל בפיקוח נפש. הרבנים מאוד מקפידים על כך, ולא רק אצל נשים הריוניות וחולות כרוניות. אולי הגישה הזאת נולדה מסיפורו של בחור בישיבה חשובה שאיבד את הכרתו והובהל לטיפול נמרץ בשלהי יום כיפורים חם במיוחד.

אם אתה צם, סימן שאתה בריא. וזאת כבר סיבה למסיבה.