עבודה שבלב

העני ביותר והמאושר ביותר. היה היה איש עשיר שעבד קשה כל ימיו. הוא לא נח לרגע, ואכן ריבונו של עולם סייע בידו והוא הפך להיות עשיר גדול. באחד הימים יצא לטייל ליד הים לא רחוק מביתו. בעודו יושב על החוף ומתבונן בים הכחול הרגוע, שאל אותו דייג פשוט שישב על החוף בסמוך אליו וחכתו בידו: "מותר לשאול במה אתה עוסק?". "בוודאי", השיב האיש ורוחו טובה עליו, "אני קבלן גדול – בונה בתים, שכונות, מתכנן ערים". "ויש לך גם זמן למשפחה?" הוא מוסיף ושואל. העשיר מכווץ את גבותיו ועונה בטון מתנצל "לא ממש". "למה?" שואל הדייג הפשוט. "כי אני צריך לעבוד קשה כדי להתפרנס". "אהה", מהנהן הדייג ומלטף את זקנו העבות, "בשביל מה אתה עובד כל כך קשה?". "כדי שיהיה לי כסף", משיב העשיר, וכבר קולו נמוך יותר. "ומה אתה עושה עם הכסף?" מפנה אליו הדייג מבט וזלזול קל בעיניו. "אני חוסך כסף רב כדי שאוכל באחד הימים לשבת ימים ארוכים על החוף בלי דאגות". עונה לו הדייג: "באמת דבר מדהים. את זה אני כבר עושה, יום יום שעה שעה"…

מחקר שפורסם במדיה לאחרונה מצא שהציבור העני ביותר בישראל הוא הציבור החרדי, אבל במדדי האושר הציבור הזה דווקא נמצא באחד המקומות הגבוהים ביותר. אותנו זה לא מפתיע. בעיניי, הדבר הכי חשוב הוא ליהנות ממה שאתה עושה. ואיך אפשר שלא ליהנות מלימוד תורה, הטובה מפז. אמי הייתה גננת והיא כל כך אהבה את הילדים ואת העבודה, שהיא הייתה מרגישה ייסורי מצפון על כך שהיא עוד קיבלה משכורת.

"רוצים אמא שמחה". בימי הקורונה עברתי תהליך ואני עדיין מחפשת את עצמי. אחרי שנים שבהן עבדתי כמו שלוש נשים לפחות, אני רוצה פסק זמן לחשוב על תחומים נוספים שבהם אוכל לתרום. אין ספק שהסיפוק שבו נשטף הלב כשנולד ילד אחרי ציפייה ארוכה שווה הכול, אבל לפעמים הנפש מבקשת גיוון. בתי אמרה לי: "אמא, אם את עובדת בשבילנו – אז תפסיקי. אנחנו רוצים אמא שמחה". ובאמת מותר לי לקחת צעד אחד אחורה. כעת יש לא מעט רופאות נשים דתיות, אבל זה לא היה כך תמיד. אחת הרופאות אמרה לי פעם שהיא נכנסה לתחום לא רק כי היא ראתה בי ROLE MODEL (לזה אני מרגישה לא ראויה כל כך), אלא גם כי היא ריחמה עליי שהיה עליי כל כך הרבה עומס, כי לא היו עוד רופאות בתחום, והיא באה להקל מהעומס שלי. איזו נחמדה היא.

כשהתחלתי את התמחותי ברפואת נשים היינו שתי מתמחות נשים בלבד. עבדנו באופן מלא עד יום הלידה, וכמובן שלא חלמנו להאריך את חופשת הלידה מעבר ל־84 הימים שהיו מוקנים לכל יולדת על פי החוק. עד כדי כך הקפדנו למזער את הנזק, שממש ביום שחזרתי מחופשת הלידה ילדה חברתי, ד"ר גריסרו, את בתה, כאילו חיכתה שאחזור כדי לא להשאיר את המחלקה בלי נוכחות נשית. היום היא מנהלת את מחלקת נשים ויולדות בשערי צדק.

אבל בימינו, בבתי הספר לרפואה לומדות בעיקר נשים, כנראה בגלל שהבנים המוכשרים פשוט הולכים להיי־טק. שם אומנם העבודה לא קלה, אבל אי אפשר להשוות כלל לרפואה. אין תורנויות לילה ושבת, אין איום בתביעות משפטיות, יש פחות מעמסה רגשית ואחריות על חיי אדם, והמשכורות גבוהות יותר. היום, למרות שזה מקצוע כירורגי עם רפואת חירום ושעות ארוכות, 60 אחוזים מהמתמחים בגינקולוגיה הם נשים. אגב, מחקרים אומרים שדווקא רופאות ממין נקבה עובדות יותר שעות ולוקחות פחות חופשים.

מה יעשו ילדי הרופאים. השבוע חגגנו את יום הרופא. לרגל היום פורסם סקר של קופת חולים מאוחדת שמצא כי 30 אחוזים מהרופאים ממליצים לילדיהם שלא ללכת בדרכם ולא ללמוד רפואה, בגלל עומס העבודה והשחיקה, השכר הלא הולם ביחס להשקעה הארוכה בהכשרה וביחס לשעות העבודה, הירידה במעמד הרופא והאלימות שמופנית כלפי רופאים. אצלנו ברור שאף ילד או ילדה לא חלמו ללמוד רפואה ולא להתחתן עם רופא או רופאה, אבל מסיבות שונות. רוצים בית עם אבא או אמא נוכחים. לפני שנים ניגש תלמיד מרכז הרב לבני ושאל אותו אם יוכל לתת את מספר הטלפון שלי כדי להתייעץ איתי אם כדאי להיפגש עם סטודנטית לרפואה. ענה בני בחיוך: "אולי כדאי שתשאל אותי כילד לרופאת נשים מה אני חושב". ודי לחכימא.

"בחיים אין גם וגם… בילדים אין גם נחת וגם שינה אחר הצהריים". את המשפט התמוה הזה אני שומעת בתשדיר רדיו. האמת היא שזה תלוי בשלב שבו אתה נמצא בחיים. היה זה יום שישי חם במיוחד ועמוס עוד יותר כאשר שישה זאטוטים סביבי מושכים בסינר, משתוללים ומלכלכים, ואני מרגישה שבמקום להתקדם אני נעה אחורה במדרגות הנעות לקראת השבת שעומדת להיכנס בהוד והדר בעוד שעות ספורות. והנה, במרפסת שמתחתיי שוכבת לה בעונג על כיסא נוח שכנה יקרה, אם לעשרה, ומערסלת ספר קריאה. איך היא עושה את זה? שאלתי את עצמי. זה לא בא ביום אחד, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן. כשאנחנו צעירים קשה לנו לעוף קדימה בדמיון עשור או שניים ולחזות בתמונה השלמה יותר, אבל בסוף זה יגיע.

המקצוע החשוב ביותר. הרב ליכטנשטיין זצ"ל היה מדבר בדרמטיות על שליחותו החינוכית של משה רבנו ועל הטרגדיה של המחנך, שאינו זוכה לקצור פירות בימיו. איש החינוך שולח את לחמו על פני המים, וברבות הימים ימצאנו. בעיניי אין מקצוע חשוב יותר ממקצוע ההוראה. אף זכינו לכך שחמישה מצאצאינו הם מחנכים. מחנך טוב משמש עוגן לתלמיד במסלול המכשולים של חייו. הוא מלמד אותו איך ליפול נכון וגם לקום אם אכן ימעד. אבל התוצאות והכרת הטוב מגיעות לאחר שנים. האמת היא שלפעמים זה כך גם אצל מטופלים. בזמן אמת החרדה משתלטת והם לא מבינים כמה אנחנו משתדלים לעשות הכול למענם, ורק ברבות השנים מגיעות התובנות ואיתן הברכות.

בעלי הוא מחנך ברמ"ח ושס"ה והוא חינך את ילדינו לפעול ולחשוב בראש גדול, לחשוב קדימה, לקחת עוד צעד, לא להיות אנשים קטנים ופרטיים ומצומצמים, להיות כלל־ישראליים, אכפתיים, ולצפות למרחוק. זה היה חשוב לו ולי הרבה יותר מהישגים לימודיים, למרות שהם מוכשרים מאוד. אותי הוא קיבל בעסקת חבילה עם הראש הענק שלי, והוא תוהה איך ראשי הצליח לעבור את תעלת הלידה. אבל סודות מקצועיים לא מגלים.