עובדים מהלב

לחיות את הפרשה.

לתפילת מנחה של צהריים הוא מגיע עם חיוך רחב. הפנים שלו הם מעין מד מזג אוויר רוחני – כשהפרשות שמחות החיוך לא מש מפניו, כשהפרשה עצובה קמטוטי פניו יעידו על כך. האיש הוא סופר סת"ם, ולהיות סופר סת"ם זה לחיות את התורה, את הפרשות שאתה כותב. בפרשת וישלח הוא כאילו לוקח את מקלו של יעקב אבינו בידו, והנה בעצמו הוא עובר את הירדן והוא היה לשני מחנות. כשהוא עוסק בכתיבת אותיות פרשות בא-בשלח הוא מרגיש כאילו כפות רגליו הן הן שיצאו עתה ממצרים. ובפרשת שמיני הוא כואב את כאבו של אהרן הכהן ואשתו אלישבע, אחות נשיא יהודה, שאיבדו באחת שני בנים כוהנים המשרתים בקודש, יורשי העצר, ועולמם הפרטי חרב עליהם. וכך זה אצלו לכל אורך השנה במהלך כתיבת ספרי התורה שלו. הוא פשוט שיכור מהתורה.

גם אני קצת כך. יש ימים שבהם נדמיתי לירח זורח כי התבשרתי על טיפול פריון שצלח, או ששמעתי את צחוקו של נכדי בנייד, או שנתתי הרצאה מול נשים מתוקות, או שטיילתי לעת בוקר עם האיש ואני שיכורה מיופייה של ארץ ישראל. העולם מחייך אליי חיוך גדול, ומהדהדות בי מילות שיר שהוא חלק מהגרסא דינקותא שלי: "God has put me on the top of the world" – ריבונו של עולם הניח את ראשי ברקיע השביעי.

פגישה עם מלאך המוות.

אבל לפעמים זה לא פשוט. לאחרונה קראתי את ספרו של הרופא והסטנדאפיסט אדם קיי, 'זה עומד לכאוב'. הכול התחיל בטראומה שהוא עבר כרופא מטפל בחדר הלידה. הוא עבר את המסלול המוכר של שש שנות לימוד, סטאז' והתמחות בגינקולוגיה, ובמהלך התקופה הזאת כתב יומנים אישיים שהדהדו את החוויות העוצמתיות שעבר. בין השאר כתב על בחירת המקצוע: "אהבתי את המחשבה שבתחום המיילדוּת אתה גומר עם פי שניים מטופלים ממה שהתחלת".

הוא סיים התמחות במיילדות וגינקולוגיה ועבד כרופא במערכת הבריאות הבריטית, אך לא לאורך זמן. חדר הלידה מזמן אתגרים, ולא פעם אנחנו גם חווים את הצצתו של מלאך המוות, שהחליט להישאר מאחורי הפרגוד. ד"ר קיי פגש מוות כפול של אם ועובר בלידה שהסתבכה, שאותה ניהל כרופא. הוא חווה על בשרו את טראומת המפגש עם מלאך המוות, וביטחונו העצמי המקצועי נסדק והתנפץ לרסיסים. בעקבות כך החליט לקחת הפסקה של חצי שנה ממקצוע הרפואה, שאחריה לא שב יותר לבית החולים לעולם.

גם גברים כואבים.

מתברר שגם אנחנו לוקחים הביתה את המטופלות שלנו, לטוב ולרע. לפעמים אנחנו מרגישים ברקיע השביעי בעקבות היריון חדש ומרגש, ולעיתים נכאב את כאב האובדן – בין אם מדובר בהפלה, בלידה שקטה או באובדן חלום הפוריות. וכן, גם גברים כואבים אובדן. לאחרונה רבו המחקרים על אבות שחוו דיכאון לאחר לידה או דיכאון לאחר הפלה, ושיתפו בתחושות הריק והאובדן בשפה רגשית שלא הייתה מביישת את בנות הנוגה הוורבליות.

עוד מישהו שלקח את העבודה שלו ללב הוא הטייס הצרפתי מישל בקוס, קברניט מטוס אייר-פראנס שנחטף לאנטבה. הוא התנהג שם במסירות, חיפה על החטופים היהודים וסירב לעזוב את נוסעיו ולהפקירם לסכנה. לאחרונה הוא נפטר, וכאות הוקרה לעם היהודי בקשתו האחרונה הייתה להביאו למנוחות לצלילי 'התקווה'. כמה חבל שזה נבלע בתוך ים החדשות של תקופת הבחירות. הנה גוי נוצרי שמסר את נפשו להצלת יהודים והרגיש קשר הדוק עם העם הנפלא שלנו עד סוף חייו. מישל היה כנראה שיכור ולא מיין. הוא פשוט היה שיכור באהבתו לעם ישראל.

שיכורי ארץ ישראל.

ויש שיכורים באהבתם לארץ ישראל. יש לי בבית בן כזה, שאין רגב אדמה של אדמת הקודש שלא הפך בסוליות נעליו פעם ועוד פעם. הוא רק מגיע הביתה מטיול בשטח, וכבר מתכנן את הטיול הבא. אבל זה לא "שטח", הוא מסביר, זו אדמת ארץ הקודש, והוא שיכור באהבתו אליה.

בדיוק כפי שהיה הראי"ה קוק. בספר זיכרונותיו של הרב משה בלוי 'על חומותייך ירושלים' הוא מביא דברים שסיפר הרב זוננפלד, רב העדה החרדית של ירושלים, כשבמקביל כיהן הרב קוק בירושלים. בשיחה ההיא כינה הרב זוננפלד את עצמו "רב פורים של ירושלים", והסביר שבפורים המנהג למנות "פורים רב" מפני שגם הרב חייב לבסומי עד דלא ידע, ומה יהיה אם תזדמן שאלת איסור והיתר דווקא בשעת סעודת פורים? לכן הנהיגו שבשעה שהרב שתוי, יהיה רב אחר שיוכל לפסוק שאלות. "מבחינה זו אני פורים רב", אמר הרב זוננפלד, "בעצם רבה של ירושלים הוא ה'יפו רב' (הראי"ה קוק זצ"ל), אלא שהוא שיכור באהבתו לציון, ולכן בינתיים אני הרב כאן".