עוברים להקשב

טיפות זהב. למה אף אחד לא חשב על זה קודם? בוועדת הבריאות של הכנסת הציעה יושבת הראש של הוועדה, חברת הכנסת עידית סילמן, רעיון גאוני: להפוך את טיפות החלב, שאינן יעילות בעליל ומשרתות פלח אוכלוסייה צר – תינוקות עד גיל שלוש ואימותיהם, ל'טיפות זהב' – מערכת שתטפל בארבעים שנות החיים של כל מי שהגיע לגיל השלישי, ובכך למנוע ביקורי מרפאה ואשפוזים מיותרים, לאפשר חינוך לבריאות וגם להטות אוזן קשבת לאוכלוסייה שהבדידות היא מנת חלקה. באמת רעיון נפלא. נראה שהגיל השלישי צריך בימינו יותר תשומת לב והשקעת משאבים מאשר הגיל הראשון.

גם בתוך הבית הגיל שלנו צריך יותר תשומת לב. למשל, מה קורה כשאני מוכרחה להוציא קיטור? הבת שלי כעת בחדר לידה ויש לה צירים כואבים ואני לא יכולה להיות לידה. אני צריכה ל־ד־ב־ר, אבל מה נעשה ואני מנוגה ובעלי ממאדים, ולמרות 42 שנות נישואינו המאושרים ברוך ה', לא מצאנו את המתכון להקשבה פעילה ואמפטית? בעלי בכל פעם לא מבין על מה אני עושה מהומה, וכך אני מרגישה בודדה במערכה.

אז כמו שאיינשטיין אמר, טיפשות היא לחזור על אותה פעולה ובכל פעם לצפות לתוצאה אחרת. חיפשתי לי פתרון מקורי ומצאתי. אני ממשיכה לחפש אוזן קשבת אצל בעלי, אבל חוסכת ממנו את שמיעת הדברים. איך זה עובד? אני פשוט עושה לפניו הצגת פנטומימה. אני מסבירה לו בג'יבריש כמה זה מורכב. תנועות ידיים ערות, הבעות פנים דרמטיות, קולות של סירנה עולים ויורדים – אבל הכול ללא מילים. וכך בעלי ממשיך ללמוד ולעבוד, אני מוציאה קיטור והכול טוב. מקשיבים לי. ועוד צד מקסים לפתרון הזה – אני מקטרת בלי לדבר לשון הרע. win-win situation. נסו בעצמכם…

קפה ללא מילים. בפנטומימה שלי אני בעצם מתחברת לתופעה הנקראת אפזיה. כשבעה מיליון אנשים שעברו שבץ מוחי חיים כיום בצפון אמריקה, כשלושים אחוזים מהם נותרים עם פגיעה בשפה ובדיבור (אפזיה). בישראל חיים כיום כמאה אלף איש שעברו שבץ מוחי, ואחוזי האפזיה דומים. במסגרת חודש המודעות לאפזיה יקיימו סטודנטים באוניברסיטת אריאל 'קפזיה – קפה אפזיה', מיזם של הזמנת קפה ללא שימוש במילים. הציבור יוכל להזמין מתפריט בית הקפה, אך ההזמנה צריכה להיעשות ללא שימוש במילים, על מנת לחוות עד כמה שניתן את מה שמרגיש אדם עם פגיעה בשפה ובדיבור.

אבל יכול להיות שאוכל לפטור לגמרי את בעלי מעול ההקשבה. מצאתי לו תחליף. מדובר ברובוט, יליד חברת הייטק ברמת גן, ידידותי למשתמש. מדינת ניו יורק כבר הזמינה 800 בצלמו ובדמותו. הרובוט מגיב לשפה אנושית ויוזם שיחות שיוצרות תחושה של מערכת יחסים מתפתחת. הוא גם יוזם תרגילי הרגעה ותרגילי אימון פיזי, ומנהל שיחות עומק. בדיוק מה שאני צריכה. אומנם אני מעדיפה שזו תהיה רובוטית, כדי שלא תהיה בעיה של ייחוד…

היום כבר קיים שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כדי להשפיע על הרגש האנושי – בינתיים בעיקר אצל ילדים, אבל אותה טכנולוגיה עשויה להיות ישימה גם אצל מבוגרים כמוני. במרכז הרפואי הלל יפה בחדרה החלו להשתמש לאחרונה במשקפי מציאות מדומה לילדים המגיעים לקבלת טיפול בחדר המיון. משקפיים אלה גורמים להסחת הדעת של הילדים מהפרוצדורה הרפואית, ומרגיעים את תחושות הפחד והחרדה שלהם. לא מעט ילדים המגיעים לחדר המיון חוששים ומפחדים מהטיפול או מהבדיקה הרבה יותר מאשר מהפגיעה שבגללה הגיעו לחדר המיון. אמצעי זה מאפשר לנו להסיח את דעתם ולטפל בהם בצורה מהירה ויעילה יותר, ללא התנגדות מצידם. השימוש במשקפיים נעשה בין היתר בזמן לקיחת דם לבדיקות, תפירה של חתכים, קיבוע שברים ועוד. לרוב הילדים מופתעים מהעובדה שהפרוצדורה הרפואית הסתיימה מבלי ששמו לב בכלל. במחלקת דיאליזה ילדים בשערי צדק הוקם פרויקט שבו ילדים מציירים את החסמים שלהם ומביעים בכתב, וסביב המחלקה פזורים שלטים של אמירות הילדים לגבי הפחד מדקירות, וכך הפחד מקבל מקום וביטוי. האם אפשר להשתמש בפרוצדורה הזאת גם לכאבי לב?…

סבתא בדיכאון אחרי לידה. כשהבת העשירית שלנו ילדה, נמשכה הלידה שלושה ימים. כל כך הצטערתי שהיא לא לקחה דולה – לא כדי להקל עליה, כי אם כדי להקל עליי. היא עצמה הייתה רגועה ושלווה, אבל אני, האמא הרופאה עם הדמיון המפותח והלב הרוגש, הייתי על סף פיצוץ. ואז הגיעה מטפלת ביוגה שעשתה איתה תרגילים שונים, כשאני מקשיבה מהצד קשב רב. בסוף התרגול שאלה אותי בתי בקריצה "אמא, עכשיו את רגועה?". כל כך רציתי ללדת בשבילה. פתאום הרגשתי איך מרגיש הבעל, שרוצה לעזור לאשתו במהלך הלידה אבל אין לו כל כך איך. מהלידה הזאת יצאתי בשן ועין – היו לי כאבי שרירים מפושטים וסבלתי מדיכאון אחרי לידה. בקיצור – ישר מבית החולים לבית החלמה לסבתות.

וזה עוד כלום לעומת לידת התאומות שלנו, שאותן ילדתי לבדי כי בעלי היה במילואים ואי אפשר היה להשיג אותו – אז לא היו פלאפונים. אמי כבר הכינה בגדי כחול וורוד והשמות היו מותאמים לסבא ולסבתא ז"ל, והנה הפתעה – תאומות. הראשונה יצאה כמו ילדה טובה במצג ראש ובמשקל סביר, אבל השנייה הסתובבה לרוחב וחולצה תוך משיכת רגליה, והתגלתה כקטנה באופן מחריד. מיד התקבצו ובאו כל רופאי הילדים בבניין – לפחות כך היה נדמה לי – כשהם בהיסטריה כללית, והלבישו לה כובע גרב ועטפו אותה והרעיפו עליה חמצן והרבה TLC (tender loving care) בפגייה, שם שהתה שלושה שבועות. אחותה הגדולה הייתה צהובה כלימון והשתזפה לה במשך עשרה ימים במחלקת תינוקות בפוטותרפיה – טיפול באור. באותו זמן אני סבלתי מדלקת קלה עם חום, ואושפזתי עם טיפול אנטיביוטי דרך הווריד – שמחה וששון ליהודים. בינתיים נשארו בבית ילדים מתחת לגיל ארבע, והבכור קיבל חום כשהוא שמע שהמאזן של בנים-בנות בבית התערער באופן דרסטי. גם במחלקת היולדות הייתה חגיגה – היו פעמים שהביאו לי את הגדולה להנקה פעמיים רצופות ואילו את הקטנה שכחו בפגייה, כך שהגדולה קיבלה מנה אחת אפיים. כשהגענו הביתה סוף סוף ובעלי השתחרר מהמילואים, קבענו שאני אתעורר בלילה להנקה של תהילה, ובעלי יתעורר להאכלה של תפארת בחלב שאוב. ומאז אותה החלטה – ראו זה פלא – הוא שמע את תפארת בוכה וקם לטפל בה, ואני את תהילה. איך המוח עובד…

לתאומות יש הקשבה מיוחדת אחת לשנייה, וזה ללא מילים. וזה בגוף וגם בנפש. לאחרונה הייתה סנסציה בחדר הלידה בשערי צדק – שתי אחיות תאומות זהות עמדו ללדת, לשתיהן זה ההיריון הרביעי, לשתיהן תאריך לידה משוער דומה, ולבסוף שתיהן הגיעו ללדת בנים באותו היום. התברר שגם בלידה הקודמת הן ילדו בהפרש קטן זו מזו, כך שהפעם זו תהיה חופשת הלידה השנייה שלהן יחד. מה ששהות של תשעה חודשים באינקובטור רחמי מצליחה לעשות להקשבה האנושית – שום שיטה טכנולוגית לא תצליח לעשות.