עידן התמימות

מר נאן מטייוואן. כשרותי לבייב שאלה אותי, בפודקאסט החביב שלה, איך הסתדרתי עם משפחה גדולה כל כך ולימודי הרפואה ושנות ההתמחות הארוכות, עניתי לה בפשטות ובתמימות: "שומר פתאים ה'", והתכוונתי לכך. למזלי הטוב, זכיתי לחיות בדור שקדם לעידן המודעות העצמית המופלגת. בשנות הפוריות שלי, עשינו ופעלנו מתוך הבנה שכך נכון ופחות התעסקנו בשאלות כמו האם זה מתאים לי כעת, איפה אני בתמונה, ובינינו – הרווחתי ובגדול. בזכות התמימות הזאת לא ויתרתי על משפחה גדולה וכעת אני קוצרת את הפירות.

ויש גם פתי כפשוטו, כמו במעשה הבא. מר נאן מטייוואן תכנן לבלות ערב רגוע בים, אבל נסחף, תרתי משמע, להרפתקה שכמעט עלתה לו בחייו. הוא שתה כוסית או שתיים, ונכנס לים כשהוא צף על גלגל ים. הגלים נענעו את הגלגל מעדנות, והוא נרדם. כאשר התעורר לאחר שעות מצא את עצמו צף בלב ים, בחושך, ואין חוף באופק. הוא צעק לעזרה, אבל לא מצא מענה. נאן חשש שגל יפיל אותו מהגלגל או שכריש רעב יגיע אליו. לאחר שנסחף במרחבי הים בלילה, נאן זוהה בבוקר על ידי ספינת דייגים שעברה בסמוך אליו. המלחים זרקו אליו סולם חבלים, והוא עלה אל הסיפון. פתי כפשוטו.

בריא לגוף ולנפש. התם גם הוא סוג של פתי. הוא מתייחס אל הדברים בפשטות, בחוסר תחכום מופגן. ויש תמים ותמימים שבוחרים להיות כאלה. בחסידות חב"ד, המחמאה הכי גדולה לנער מתבגר היא לכנות אותו "תמים". כך היה ר' אריה לוין, שחי בפשיטות ובתמימות. כך היו אנשי נצרים שהשקו את הגינות שלהם עד רגע הגירוש. תמימים כאלה מבינים את עומק הדברים פי כמה מהחכם המחוכם שעומד מולם. כך היה בימי הגירוש, ונדמה לי שכך גם היום. בימים הגדולים שאנו מצויים בהם, כשהכול מעורפל ומפותל – עדיף אולי להיות תמים. במקום לעסוק בפוליטיקה הגבוהה, לנתח מהלכים ולצלול לתוך כל בדל אמירה של איש ציבור זה או אחר או לנסות לתכנן את העתיד, עדיף בהחלטה מודעת פשוט להיות תמים. להמשיך לעמול ולתקן עולם במלכות ש־די, להאיר פנים, להגיש עזרה ותמיכה לנזקקים, לבקר פצועים, לארח מפונים, לחזק משפחות שכולות, לעסוק בתורתנו ולגדל את משפחותינו, בגישה תמימה ופשוטה. נדמה לי שזה בריא יותר לגוף ואין חולק על כך שזה בריא יותר לנפש. מילה של רופאה.

סבתאות מסוג אחר. בכנס 'בניין שלם' פגשתי תמימות מעולם אחר, כשהפשלתי את הכובע המדעי והמקצועי, בלי שום פוזות. בכנס המרגש, שאותו אני לא מחמיצה, החליטו לשדרג אותי. במקום להעביר הרצאה משמימה על אמצעי מניעה או אינטימיות זוגית, הפכתי לבת הזוג של הרבנית אסתר לבנון בפאנל בנושא סבתאות. ואומנם, עפר אני לרגליה, שהיא כולה התגלמות של "תמים תהיה". ואולי דווקא בגלל זה הפאנל היה כל כך מוצלח. היא הציגה תמונה אידיאלית של סבתאות בשכנות קרובה, ואני – את המקום הלא מושלם שלי, שיכול להרגיע ולתת תחושה נוחה לכל הסבתות הלא מושלמות.

מציאות החיים שלנו שונה בהרבה. ראשית, ילדיי אינם גרים לידנו וזה ממש הגיוני, הרי חינכנו אותם להיות אידיאליסטים. אנחנו לא גרים באלון מורה, כי אם בישיבת שעלבים. אז מי מוכן לגור כמונו בגן עדן של תורה במרכז הארץ? לכן לא זכיתי לסבתאות של שכנות, חוץ מתקופה של שנתיים שבה התגוררה אצלנו אחת הבנות כשבעלה היה מגויס, והאירוח שלה היה יותר עזרה לאמא מאשר עזרה שלי לבתי. ועם כל זה, בסבתאות מסוג אחר, אני מצליחה להיות סבתא ואמא לילדיי כשאני יושבת על הכיסא ולא זזה במשך שעות – להקשיב, לייעץ, לסייע. בעיקר בזכות זה שאני גינקולוגית וזה דבר מאוד פרקטי בחיי כל משפחה צעירה בגיל הפריון. לפחות את הדבר הזה הרוויחו בנותיי ובניי מהמסלול המקצועי המטורלל שבחרתי.

למדוד מטפחת בגיל 15. כנס 'בניין שלם' הוא תופעה על־טבעית. מתקבצות ובאות אלפי נשים מכל הארץ, נשים שמחות שבאות לחזק את הבית, ואין דבר מרומם מזה, במיוחד בעתות מלחמה. משב רוח מרענן של בריאות של משפחה שבונה בריאות של עם. השנה במסגרת הכנס היה מושב סגור לאלמנות, התקיימו פאנלים עם משפחות שכולות ומשפחות חטופים, ובנייני האומה הפכו למקווה טהרה של נשיות טהורה ומחבקת. התחבקתי עם כל אישה שנייה, ופגשתי נשים רבות שחיממו את ליבי כששיתפו אותי בתועלת שהביאה עצה שנתתי להן לפני זמן רב. כי יש דברים שמבינים רק לאחר זמן.

אבל החוויה הכי מעניינת הייתה שיחה שניהלתי עם אחת המרצות. היא סיפרה לי שפגשה את נכדותיי (אי אפשר לטעות, אמרה לי, כי הן כל כך דומות לסבתא). בין שמרטפות אחת לשנייה הן הלכו ליריד המכירות שהיה חלק מהכנס, ומה הן מדדו? לא חצאיות, לא שמלות, לא תכשיטים – מטפחות. והן בנות 8 עד 15. וכך חברותיהן. ואז שאלנו את עצמנו, מה זה אומר על הדור? לדעתי זה אומר הרבה. אנחנו צופות בדור שעושה קפיצת דרך, והתופעה התעצמה לאחר שמחת תורה. אני רואה את זה בכל התחומים: אלמנות ואימהות שכולות שמדברות בגודל שלא הכרנו מיד לאחר האירוע, ולא שנים לאחר עיבוד האובדן. אלמנות צעירות שמבקשות כבר כעת להתחתן, מדלגות על שלב ההמתנה ורוצות לקפוץ למים. תובנות תורניות ואמוניות ולאומיות שאנחנו נושאים איתנו עוד כשאנחנו בתוך הטראומה. גם זה אולי חלק מתהליך הגאולה, שעליה כתוב "קול דודי… מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

ואם הזכרנו קפיצות דרך, ארגון 'ידידים' הוא דוגמה לתופעה הזאת תרתי משמע, לא רק בתיקונים ברכב. ומעשה שהיה כך היה. חברתי נחבלה באצבע והיה עליה להוריד את טבעות האירוסין והנישואין כדי לרפא את הפצע. אך בעקבות הפציעה היא לא הצליחה להוריד את הטבעות. מה עושים? היא התקשרה לארגון 'ידידים'. תוך עשר דקות מזמן הקריאה הגיע מישהו עם מכשיר שחותך טבעות, ולאחר שלוש דקות הטבעות הוסרו מידה. כל זה באדיבות ובזריזות. הפצע ברוך ה' כבר נרפא, וגם הטבעות המתוקנות שבו למקומן. אם זאת לא קפיצת הדרך, קפיצת הדרך מהי?