על אהבת חיי

יש אהבה ממבט ראשון. פשוט נשביתי בקסמיה. זה קרה במהלך שרות הלאומי שלי בקיבוץ שעלבים. בין שבילי הקיבוץ מהלכים אנשים ישרי דרך, המגשימים חיי תורה ועבודה בפשטות אמתית. בערבים, הייתי עולה לישיבת ההסדר על ראש הגבעה, שם קבלה את פני הרבנית ברוריה בן שחר, שלימדה אותנו תנ"ך – ושם זה קרה.

ביתה היה פשוט, אבל עיניה האירו באור יקרות, ילדים בלונדיניים צחי פנים קטנטנים נמו שנת מישרים בחדר הילדים הצפוף , ובסלון חייכו אלי ספרי הקודש הרבים שהיו לטפט. הוקסמתי בקסמה ובקסם שבהוויה הישיבתית. לימים היא הכירה לי את אחיה, שהפך להיות בעלי.

לפני 43 שנה ממש, נישאנו בישיבת הר עציון שבאלון שבות. היתה חתונה סגנון קורונה עם כיבוד פשוט להפליא – מיץ פטל ועוגות, שמלת הכלה הושאלה מגמ"ח שמלות ליד בית החולים שערי צדק הישן בסכום של 5 לירות . בשעה עשר הסתיימה החתונה ולא הייתה מאושרת ממני. בחג השבועות חגגה לנו הישיבה שבע ברכות, והתכבדתי לשבת בשולחן ליד הרבנית ליכטנשטיין ובתה אסתי – היום הרבנית רוזנברג. הרב ליכטנשטיין העביר שיחה מרגשת על הפסוק – חסד ואמת נפגשו – מלאכת הרפואה שכולה חסד פוגשת את מידת האמת הנטועה באיש שבחרתי.

את אחת מחגיגות שבע הברכות חגגנו בקיבוץ שעלבים. שם הקריאו לנו שיר שחיבר אחד החברים שהכיר את שנינו, בו ציין שחשוב שאדע שאני אינני האהבה הראשונה של בעלי – כי אם היתה זאת הסוסה דפנה. כנער, היה מגיע בעלי בחופשים לקרובי משפחה במשק ועובד ברפת. מה שלא ידע אותו חבר הוא הוא שגם לי היתה אהבה ראשונה, שנולדה גם היא בקיבוץ שעלבים. זאת אהבת התורה, כפי שסיפרתי.

במשך שנים ארוכות, היה בעלי לומד סדר ערב עם חברותא בסלון ביתנו, וכשהייתי בתורנות לילה, היה החברותא היה מסייע בהחלפת טיטולים, בהאכלת הילדים ובהשכבתם. אבל כשזכיתי להיות בבית, הייתי יושבת בחדרי ומאזינה לקולות התורה המתוקים הבוקעים ועולים מהסלון. התורה מצאה לה משכן בתוך ביתי – וגם בתוך ליבי פנימה.

על פינת לימוד לבעלי לא וויתרנו, גם כשגרנו בדירה קטנה וצפופה, עם שישה ילדים בחדר. את הילדים הייתי משכיבה עם קלטות של סיפורי חכמים, כשהשיר שהם אהבו ביותר היה השיר שרחל שרה לרבי עקיבא – 'עקיבא, לך ללמוד תורה…'. עברה עוד שנה ועוד שנה וסיימתי את שנת הסטאז' ואני כבר רופאה העומדת לפני מסלול התמחות המחלקת ילדים. הגענו לשיעור י"א , ורק אז בעלי הפך לר"מ.

מעולם לא היה לי הרהור חרטה לגבי אורח החיים שבחרנו. ההיפך הוא הנכון. עם השנים – האהבה שלי לתורה רק הלכה וגברה. אני יכולה לדמוע עד כלות כשאני צופה בבתי מדרשות, ושואפת לריאותיי את ניחוחות התורה המשמחת. כך, הילדים רואים את אבא לומד כשאימא שמחה בלימוד ומרגישה שזאת זכות להיות לחלק. בת תלמיד חכם היא ילדה שנשמה את התורה מגיל אפס. היא לא תוותר על המזון הרוחני הזה. זה חלק מהDNA שלה. החיים גבוהים יותר, ערכיים יותר, שלמים יותר.

הייתי משלמת כל הון שבעולם כדי לחזור לגור בשכנות אברכים, עוזבת בית רחב ידיים כדי להתגורר בדירה צפופה וקטנה .אין צליל נעים יותר מקולה של התורה הבוקעת מהחלונות גם בחשכת הליל.

מספרן של משפחות האברכים, הולך וגדל, הרבה בזכות מדינתנו הטובה. הכוכבים האמתיים בעיניי – הם לומדי התורה ותומכות הלחימה הענוגות שבבית. אבל אולי אני לא אובייקטיבית. הרי סיפרתי שהיתה זאת אהבה ממבט ראשון.