על בחירות ואהבה

היציבות והעומק שבאהבה ארוכת שנים משמעותית יותר מההתלהבות הראשונית של ההתאהבות. כך בקשר הזוגי וכך גם בקשר עם הקב"ה

כשהייתי צעירה בימים ומאוהבת עד הירח, העניק לי האיש מתנה מקורית כחלופה לטבעת אירוסין – זכיתי בספר האגדה של ביאליק (עם ציור של כיפה על ראשו).

כשמאוהבים, והנשמה מאירה, גם מתנות לא שגרתיות מפיצות אור נעים.

כל מי שטעם אף טעימה זעירה מלימודי ייעוץ, יידע לזהות היטב את המאפיינים של תקופת ההתאהבות בתחילת הנישואין. הריחוף על כנפי הירח המלא, המכחול הוורוד שצובע באחת את כל מציאות החיים, הראש הסחרחר והעיניים הבורקות, כל אלו הם מנת חלקם של האוהבים הטריים.

ואז מגיע מסע האהבה, עם נפתולי פיתולים בדרך ארוכה, עם נסיקה לפסגה ועם נחיתה לתהום, עם הדהוד של מחשבות ודופק זוגי, ונפשות שהופכות לתאומות, וזהו הדבר האמיתי. זהו קשר בחירי. אנחנו בוחרים בו שוב ושוב, יום יום ושעה שעה, תמידים כסדרם. הוא כאן כדי להישאר, והוא הולך ומשתבח עם השנים. אין מה לומר, אנחנו הרבה יותר מחוברים. עברנו כל כך הרבה חוויות ביחד, יש לנו זיכרונות משותפים שאנחנו מתרפקים עליהם, אנחנו קוראים אחד את צופן ליבו של השני. ברית אמת.

וכך גם בגידול הילדים. נתח ניכר מעבודתי במרפאה ומהכתיבה שלי עוסק בפרידות. מאז עמדתי על דעתי אני מאותגרת פרידות מספר אחת. הפרידה מהשיער לטובת פנים נקיות עטורות מטפחת, פרידה מעלמת החן שלובשת לבן לחיי היומיום, פרידה מאנשים היקרים לליבי. ויש את הפרידות בתוך מעגל החיים – נשים רבות מבכות את סיומה של תקופת הלידות. הרצון ללטף תינוק מתוק ורך מאוד מובן לי, זהו השלב של ההתאהבות שלנו כאימהות בילד שלנו. הוא מושלם ממש. ריבונו של עולם ברא אותו כך כדי שנתאהב בו, וכך יהיו לנו אורך רוח וסבלנות לאתגרי מסע האהבה המתמשך עד מאה ועשרים.

ר' יצחק עראמה, בעל פירוש עקידת יצחק, מסביר למה ברית המילה נקבעה לשמונה ימים ולא בגיל מאוחר יותר. בין שאר ההסברים הוא מציין שההורים קשורים פחות לתינוק מאשר לילד בוגר, ולכן לא ימנעו בחמלתם את המעשה: "עדיין לא התחזקה הצורה הדמיונית המביאה לאהוב ילדיו, כי הצורה הדמיונית נוספת תמיד בראייה, והיא גדלה עד גדולתו, כי אין אהבת האב והאם את הבן בעת לידתו כאהבתם אותו והוא בן שנה, ולא אהבת בן שנה כאהבת בן שש". כמה הוא צודק. אנחנו הרבה יותר קשורים לילדים שעברנו איתם מסע ארוך מאשר לילדים החדשים במשפחה. וכך גם בעבודת ה' ובתשובה, האורות הגדולים הם רק שער הכניסה לחיים ארוכים של ברית אמת.

יחי הדתי מבטן

חוקר טכנולוגיה תעופתית מסין יזם רעיון לשגר ירח מלאכותי לשמי העיר שבה הוא מתגורר, שיפיץ אור בעוצמה גדולה פי שמונה מאור ירח מלא. לפי התוכנית שלו, אור זה ישמש כתאורת הרחוב ויחסוך בחשמל. אבל התברר שתאורה שכזאת עלולה לגרום לפגיעה בבעלי החיים ובצמחים, עקב השיבוש של השעון הביולוגי שמותאם לאור השמש והירח. החיים הטבעיים רחוקים מהאורות הגדולים.

בשנים האחרונות שועטות לתוך הזירה הדתית-לאומית דמויות שהופכות להיות גיבורות תהילה. אומנים וסלבים למיניהם באים מעולם התשובה, ועל כל גבעה ותחת כל עץ רענן מתכנסות נשים להטות אוזן קשבת לסיפורים על הילה מדומיינת שדהתה באחת אל מול אור התורה והמצוות. למרות הזכויות הרבות של מי שהשאיר מאחוריו את כל מנעמי העולם הזה ודבק בה', אני דווקא מתחברת יותר לדתיים מבטן ומלידה, לירח שזורח מדי לילה, באור יקרות, בלי בוהק ובלי שיבוש פתאומי של סדרי עולם.

הכי קשה להיות הבן של הרב או הבת של הרבנית הדגולה. הרבה יותר קל לצאת מעורך ולהאיר אור חדש משלך, יצירת כפיך, בוהק, ניכר, מהדהד, מוערך. אבל מי שזוכה להתמיד בשגרה של נועם עול מצוות מתוך ענווה, להילחם מדי יום את מלחמת היצר, הוא הגיבור בעיניי.

כך גם חושב ר' יוחאי בן אב"י, מחנך בישיבה תיכונית, שלאכזבתם של תלמידיו התוודה שהוא דתי מבטן ומלידה. לפניכם חלק משיר שהוא הלחין וכתב: "אני דתי מלידה. מה, זה רע? לא טעמתי חזיר, לא למדתי כפירה / מעולם לא כיתתי רגליי בין כתות, מימיי לא חיפשתי עצמי בין דתות / לא, לא התעוררתי אחרי הצבא, אין לי הילה של חוזר בתשובה / מתפלל במניין באופן קבוע, מתחת בגדיי לא תמצא קעקוע / אין לי סיפור לספר לעולם, אני סתם איש פשוט, ממש כמו כולם / סוד קטן אגלה אם תסכימו לשמוע, גם דתי מלידה יודע לדמוע / מתרחק מתקרב, הולך ובא, גם דתי מלידה… וגם בעל תשובה".

לסלול דרך משלך, להתמרד ולפרוץ קדימה, להיות באורות, להשפיע ולחדש אות חדשה בתורה, זה מרגש, ומביא פרפרים לבטן. הראש סחרחר והעיניים בורקות. זהו בעצם תהליך של התאהבות גדולה בריבונו של עולם ובמצוותיו. אבל האמת נמצאת במסע האהבה, שהוא מסע ארוך שנים. מסע של כריתת ברית עולם ביני ובינו, כמו זוג יונים כסופות שבנו את הקן לפני רבות בשנים.

עד כמה ירחיקו?

אחותי לטור, אסתי רמתי, הביאה טעימה מהסדרה 'סליחה על השאלה', ובה הצצה לחייהן של קבוצות שמתמודדות עם סטיגמות חברתיות באמצעות שאלות שנשאלו על ידי הצופים. היו בסדרה פרקים על נמוכי קומה, שמנים וקשישים, שנשאו עמם תובנות לחיים. אבל היו גם פרקים מסוג אחר לגמרי. לדוגמה, הפרק על ילדים שגדלו במשפחות חד מיניות, שצבע בצבע בוהק וכואב את הבלבול הנוראי המלווה את חייהם, במציאות שבה יש שתי אימהות, לפעמים שלוש, או כשברית אבות מופרת לטובת חברים חדשים.

אבל בשבוע שעבר נחצה קו אדום, כאשר לחגיגה הצטרף פרק שעסק באנשים פוליאמורים, פולי -רב, אמור – אהבה. כלומר, בעלי אהבות מרובות. נואפים מוצהרים, שמעמידים מול המצלמה את נפלאות פריצת גבולות האמון והמחויבות הזוגית. הם בועטים ברגל גסה בבטן הרכה של הנאמנות והיציבות בברית הנישואין, ומשאירים אותנו בסימן שאלה עד כמה רחוק אפשר ללכת.

ואולי גם זה חלק מבשורת הגאולה. הדברים מתבררים עד תומם, והזוגיות הקדושה תנצח. וכמו שכתב ביאליק בספר האגדה: "כגודל הקרקע תחת רגלינו כך גודל השמיים שמעל ראשינו".