על דגנים, גוונים וגנים

בין ולדר לפוליטיקאי. אחת מהתכונות שאני לא מצליחה להכניע בי היא תכונת הסקרנות. באחד השבילים ביישוב שלנו מצאתי ערמה של ספרי ילדים צבעוניים מושלכים ליד פח האשפה. כשהרמתי אחד, הבנתי מיד את פשר העניין: אלה היו ספריו של חיים ולדר. מישהו החליט לזרוק את הספרים מהבית, אבל נתן דרור לעוברים והשבים המעוניינים ליהנות בעצמם מהספרים אם ירצו. ואני רציתי. בביתנו הקט הוחלט שלא לזרוק את ספריו. יש לנו את כל ספריו, גם לילדים וגם למבוגרים, ואת כולם קראתי בהנאה רבה, למרות שחלק מהתכנים מאוד סטיגמתיים וצרי אופק לדעתי. אבל היה שם ספר אחד שחיפשתי מזמן, ואותו החלטתי להרים – 'סיפורים מתוך הלב של אורי'. הספר הזה נקרא אצלנו בבית כל כך הרבה עד שהוא נקרע לגמרי, ושמחתי למצוא לו תחליף. מיד כששבתי הביתה התיישבתי לקרוא ממנו לאחת הנכדות הרגישות במיוחד. הסיפור מרגש, הכתיבה קליטה, המסר עובר, וחבל היה על האי ספר שופרא דשופרא שיישאר מוטל על ארעא. אוי, חיים ולדר, למה עשית לעצמך ולנו את זה?…

וזה לא שאין לנו בעיה עם זה שהספרים של ולדר נמצאים אצלנו בבית. עצם הימצאותם בבית היא גם מסר מסוים, ואני בהחלט מבינה את מי שהחליט להוציאם מביתו. אבל מדובר על מסר מורכב. גם המסר החינוכי והערכי שיש אנשים טובים שעושים מעשים רעים ולהפך – גם הוא חשוב, ואנחנו הגענו למסקנה שלמרות שזהו מסר מורכב – גם ילדים (ונכדים) יכולים לקלוט ולהפנים אותו. כמו בפוליטיקה – אפשר לקבל שיש אנשי ציבור שאנו חבים להם הרבה גם אם הם אינם שומרים מצוות. הכרת הטוב לחוד והסתייגות מאורח חיים חילוני לחוד. זה מורכב, אבל ניתן להבנה גם בגיל צעיר. חינכנו את הילדים שלנו על הערך של שמירת המצוות בלי להתייחס לכל מי שאינו שומר מצוות כאדם רע. אז גם לוולדר ולספריו יכול להיות יחס מורכב – האדם המיוחד הזה כתב מאות סיפורים יפים וחינוכיים ומרשימים ומרגשים, וגם עזר להרבה ילדים, אבל כנראה עשה גם מעשים רעים מאוד, שהכי רע שבהם היה שהוא רצח בסוף את עצמו. אחרי מות – אין שום קדושה בדבר הזה! ולא נאמר קדוש על כך.

בוקר לא טוב. אומנם קיים ויכוח גם על כמה מהמסרים בספרים של ולדר, אך אין ויכוח על כך שהמסרים החדשים שחברת הדגנים האמריקנית 'קלוגס' מציגה על הקופסאות שלה אינם יכולים להיכנס לבית יהודי. החברה החליטה לפני כשלושה חודשים שדגני הבוקר הטעימים שלה ישמשו גם כפרזנטור לאג'נדה פרוגרסיבית רדיקלית, וכך על כל קופסה מתנוססת הכותרת "ביחד – בגאווה", ובכותרת המשנה נכתב: "קופסאות הן בשביל דגנים, לא בשביל אנשים". החברה בחרה להעביר לילדים סדרת חינוך בנושא זהות מינית בעזרת דגני הבוקר החביבים, ובחלק מהקופסאות היא אף מציעה להם לבחור מה מתאים להם להיות כרגע – ילד, ילדה, או בכלל בעלי מגדר אחר כבקשתם.

ואכן, בעולם הפרוגרסיבי שלנו הכול אפשרי: הנה בית הדין העליון לחוקה באיטליה קבע שילדים יקבלו את שמות המשפחה של שני ההורים – בניגוד למה שהיה מקובל עד עתה בכל העולם, ששם המשפחה של הילד יהיה כשם משפחת האב – אלא אם כן הוסכם מראש אחרת. בית המשפט גם דרש שהפרלמנט האיטלקי יערוך שינוי בחוק בהתאם לפסיקתו.

רגע, אם לכל ילד יהיו שני שמות משפחה זה אומר בעצם שלכל נכד יהיו ארבעה שמות משפחה, ולדור הבא כבר שמונה, וכן הלאה בטור הנדסי? אנה אנו באים? יתר על כן, בני הדודים מדרגה ראשונה יישאו כולם שמות שונים זה מזה, מה שיכביד מאוד על שמירת הקשרים המשפחתיים. ואולי זה מה שהם רוצים – לעמעם את כלל הקשרים המשפחתיים כדי שלכל אחד תהיה זהות אינדיבידואלית־גלובלית? כנראה שזאת כוונת המחוקק. אני מאמינה שבשלב כלשהו העניין הזה יגיע לכזה אבסורד שחלק מהאנשים יוותרו לגמרי על הקשרים המשפחתיים, ואחרים יתפכחו מהרעיונות הפרוגרסיביים האלו.

בגן האמונה. פעם העולם היה פשוט יותר. הנה רגע של נוסטלגיה, עם חידוש מדהים בסופו: לפני שתנועת הנשים הדתיות 'אמונה' עברה חידוש וריענון, שמה בישראל היה 'אומֶן', והגנים שהיא פתחה ושהיו באחריותה נקראו 'גן אומן'. משפחת קטן גרה במרכז העיר, ברחוב סימה בליליוס (הגברת הזו שווה סיפור נפרד, בהזדמנות), וגן אומן שכן ממש מתחת למרפסת שלנו, בתוך שטח רחב, מלא בשיחים ובעצי זית גבוהים ועתיקים שהילדים שבגן הפליאו לטפס עליהם. ממש גן עדן לילדים. גם המבנה של הגן היה בלתי רגיל: היה זה מבנה רחב חד־קומתי, עם גג העשוי כיפות־כיפות, ואפשר היה להתרוצץ בו כבמין רכבת הרים קטנה. בצידו של מבנה הגן התרומם צריח גבוה של מסגד. מתברר שהבניין עצמו שימש בשנים קדומות כביתו של המואזין.

עוד היה בשטח הזה מבנה אפלולי שכלל חדר גדול עם גג גבוה שגם בו שיחקו הילדים והתחבאו, בלי לדעת שזהו קברו של מר עוקשי, שעל שמו נקרא כל המתחם 'גן עוקשי'. עוקשי זה היה מצביא בקרב של המוסלמים על כיבוש ארץ ישראל מידי הביזנטים לפני מעל אלף שנה. הוא נהרג בקרב על ירושלים, ותחת מבנה זה מנוחתו כבוד. אבל פרט עלום ונסתר נודע רק לאחרונה – מסתבר שמקובלים מעדת הפרושים הירושלמית נהגו לערוך תפילות מיוחדות לביאת המשיח במקום סודי שהיה לדעתם מסוגל לתפילות אלו, שלא היה אלא גן עוקשי! השמועה אומרת שגם בימי המצור הקשים על ירושלים נערכו במקום תפילות קורעות שמיים של מקובלים, ואכן הורגשה הקלה מרובה במצב הביטחוני של העיר ותושביה. ואנחנו עדיין מחכים שהתפילות יפעלו מגן הילדים לביאת משיח בכבודו ובעצמו.

ומנוסטלגיה לנוסטלגיה. בחול המועד פסח ערכנו עם הילדים והנכדים מפגש על הדשא הגדול במרכז קריית החינוך שעלבים. זה הביא מנגל, זה מגפון, השלישי מחצלות, הבנים על הנפנוף והבנות על הסלט, ומלאה הארץ נוסטלגיה. הנה גן מירב, ובדשא הזה היו משחקים הבנים בכדורגל והבנות מתחו גומי למשחק, ופה בבור בשכונה הישנה התחבאו הילדים. פה נפל הילד השובב שלי מהעץ, וממש קרוב, ב'בית המשפחות', חגגנו אירוסין ובריתות ובר ובת מצוות. סיימנו בצילום היסטורי עם מאה אחוז נוכחות, ובתפילה שהתמונה המשפחתית הזו תזכה בעזרת ה' למתיחת פנים מדי שנה בשנה…