admin
הטכנולוגיה הביאה את מתנת הפונדקאות, אלא שפונדקאות אינה טכנולוגיה של פריון, כי אם אישה שתורמת את גופה לתשעה חודשים.
דור המשיח מחליף קשר אנושי בסמלילים של לבבות. אט אט נחלשים ומתרפים שרירי האינטליגנציה הרגשית והרב-חושית.
יש ואני יושבת מול מטופלת ומחפשת את העיניים שלה. אך הקשב מפוצל. באמת קשה להתחרות עם הווטסאפ. ואני מוחלת מראש על כבודי. הבעיה היא שזה קורה גם בדייטים.
בשנים שבהן אני תרתי אחר האבידה שלי, הייתי מדמיינת את הפגישה שממתינה לי הערב. מתכוננת לקראתה. מייקרת אותה. לעיתים הקפתי איתו את כיכר דיזינגוף עשרות פעמים בחמסינים של תמוז כשירח יגע מלווה את צעדינו, או שהתכנסנו על ספסל רעוע בגן הוורדים כשגשם זלעפות פולש בפתאומיות למרחב האינטימי שלנו. אבל בדורו של משיח החבר'ה מעדיפים להיפגש ברשת. זה חוסך התלבטויות לגבי מה ללבוש, איפה לטייל, מה לאכול. ויש המפליגים לאפליקציות שבהן ההיכרות אורכת פחות מעשר דקות, כך שאין צורך להניע את מיתרי הקול יותר מדי. אין ספק שאנחנו חיים בדור שבו ההתייעלות מוערכת.
אנחנו רואים זאת גם במרפאת הפריון. המתנה במשך שלושה חודשים להיריון הראשון מובילה מיד לשאלה המתבקשת "דוקטור, לא כדאי להתקדם כבר להפריה?". מסע הפריון מפותל ולא תמיד קל, אבל הוא רצוף מתנות טובות שמוצבות על אם הדרך – זוגיות חזקה, חיבור ומשיכת קו לריבונו של עולם, ותובנות המייקרות את ההורות שבאופק, בסוף המסלול. לכן חשוב לזכור שטכנולוגיות הפריון הופכות להיות ברירת מחדל, רק אחרי שכשלו המאמצים הפשוטים יותר.
יש המבקשים לשמר פריון במסגרת הזוגיות. "דוקטור, התחתנתי מאוחר. העבר המוחמץ נושף בעורפי, העתיד הדלוח מטיל עליי אימה. אנחנו מבקשים להקפיא עוברים שיצטרפו למשפחה בהמשך, ויסבו סביב שולחן השבת שלנו ויגרמו לנו נחת רבה". האמת היא שהטכנולוגיה קיימת, והרצון להקים משפחה ברוכה מובן, אז למה לא? כי המשאבים מוגבלים, והתהליך מורכב, אבל מי יודע מה ילד יום.
לא כמו תרומת ביצית
לאחרונה נדונה סוגיית הפונדקאות בקרב רווקים שאינם בונים את ביתם עם אישה. ואני תוהה על הקלות שבה מועלית אפשרות זאת. הפונדקאות אינה טכנולוגיה של פריון. מדובר באישה שתורמת את גופה ואת כל מאודה במשך תשעה חודשים שלמים, 24 שעות ביממה. זה ממש לא דומה לתרומת ביצית או לכל תרומה אחרת. זה להתלוות למסלול חייו של עובר, להזין אותו ברקמת חיים רחמית, ולשלם מחירים גופניים משמעותיים ומתמשכים לאורך כל הדרך.
היריון הוא הרי מסע רווי הפתעות. יש בו סיבוכים, ותיתכן לידה מכשירנית או דימום בתר לידתי. ומה עם כאבי הפרידה? האישה ההרה מתמסרת לחלוטין לעובר שבתוכה. העובר מתחיל את חייו בסימביוזה כמעט מוחלטת עם האם, יש פרידה כואבת ופתאומית מהרוך האימהי שהילד כה זקוק לו. ואיזו דמות אימהית תמלא את החלל?
אבל העיקר הוא שמדובר פה בהבכרת מצוקת הפרט על טובת הכלל. הרגישות לפרט חשובה וחיונית, אך דמותה של המשפחה בישראל חשובה עוד יותר. זה נכון גם בדיני עגינות ובדיני גיור ובדיני קידושין.
זלזול בישן
האם הטכנולוגיה אשמה? אכן, הטכנולוגיה הביאה בכנפיה שלל מתנות. היא גואלת זוגות מעקרותם, היא מחוללת את פרידתה ההדרגתית של האישה מהעיסה ומהכביסה. המרחב הציבורי לובש צורה נשית יותר ויותר, וכך יש מחקרים למכביר על כוח העבודה הנשי שמתברך במנות זעירות של שחיתות ביחס למקבילו הגברי, וזה טוב וראוי שנשים תגשמנה את כישרונותיהן ותתרומנה לחברה ולפרנסת המשפחה.
אבל הגישה הזאת התמירה פמיליזם בפמיניזם, והיא מביאה איתה בלבול נוראי. היא מנמיכה את קולו של הגעגוע לבית – הן של האישה והן של האיש. האדם הפרטי מתבצר בלבד שלו, ובמיוחד לאור התמונה השלילית שהמדיה מציירת סביב חיי משפחה. מספיק להאזין לבדיחות הרבות על החמות או על החם. היא מעמידה את שנות ההתאהבות כמודל, ומנמיכה את ערכה של האהבה היציבה והנצחית. היא זורעת זלזול בישן ובמוכר ומאדירה את החיפוש אחר ריגושים חדשים ותמידיים. נדמה כי הרומנטיקה נמצאת ברוחק כוכבי הלכת. אבל לא. היא פה. כאן ועכשיו. וככל שהאהבה לובשת עטרת כסופה, היא יקרה ומרגשת יותר. כי אנחנו מכירים כל כך. וקרובים כל כך. ויש לנו חוויות משותפים וחלומות של ביחד.
בדיוק כמו ההבדל שבין תינוק שזה עתה נולד לאדם מבוגר. במבט חיצוני התינוק נוצץ ומרגש. בעצם, הוא בובה. הוא ילבש את מה שנלביש לו, ויאכל את מה שנזין אותו, ותמיד יישאר קרוב קרוב, ולעולם לא ישמיע דברים שלא נעים לנו לשמוע. רק פעיות רכות. נשימות דקות. אצבעות קטיפתיות. וטוב שכך. זה נותן בנו כוח לטפל בו טיפול פיזי רצוף אהבה, לנדנד אותו לאורו של ירח, לרפד את חייו הטריים ביגיעה פיזית אין סופית. אבל זה רק הפרומו. איך אפשר להשוות את הקשר בין הורה לתינוק לקשר שנרקם לאורך ימים ושנים עם הילדים המתבגרים? עברנו יחד מסע מכשולים, שם צחקנו גם בכינו. אבל כך בונים קשר. ביגיעה. בהתמדה. באמונה.