פשוט להיות

 אני חולפת על פניה בסמוך לגן המשחקים ההומה. אני שומעת את צלילי קולה.

וזה מחזיר אותי לימים שכאלה. 'תיזהר. אני לא מרשה לך לעשות את זה…זה מסוכן'.

ככה זה כשצעירים. אנחנו מאמינים שהמושכות בידינו. אנחנו נצלח

להצל על ילדינו, לסוכך עליהם. אנחנו נשמור על צעדיהם שיהיו זהירים. איזו אשליה.

הוא עוד יאתגר אותך עשרות פעמים.

הוא ייפול במגרש,  ואת תהיי שם לנגב את הדמעות ולנשק את הברך הכואבת.

הא יצא לטיול ויחזור עם יבלות ברגליים, ואת תרצי לחבוש אותם. הוא מסתדר לבד.

הוא יחליט להשתעשע בקורס צלילה או גלישה,

או  בנסיעה על סוס או בטרקטורון,

או לקפוץ מצוק גבוה,

או ללכת מכות עם כמה בני דודים

ואז תגיע תקופת הצבא.

ואולי הוא גם יחליט לתרום איבר מגופו.

וזה לגמרי שלו.

ואת צריכה ללמד לשחרר.

זה לא תלוי בך. תתענווי קצת.

ולהאמין שריבונו של עולם הולך אתו יד ביד.

פשוט להאמין.

מה לא הייתי עושה בשביל לחזור לרגעים האלו. ולעשות את זה טוב יותר. מדויק יותר.

כל כך הרבה פעמים נפלתי.

כל כך הרבה פעמים פשוט לא נוכחתי.

לשהות עם הילדים בגינה, לקלף בננה ולנדנד בנדנדה, לפטפט על חווית היום, ולשטוף פנים

פשוט להיות.

זה גן עדן  שטעמיה- חיים זכו.

הזמן עובר כל כך מהר.

תנצלו אותו.

הרגעים האלו לא חוזרים.