פתקים בכותל ובלב

בעל יש אחד. אם הוא יצא למלחמה – אז הוא יצא, זה אך טבעי שהוא מגן עלייך. אבל ילדים יש הרבה, ובכל פעם מתווסף עוד אחד שיוצא למילואים, והדאגה גוברת. וזה ממש לא טבעו של עולם שילד מגן על אמא. אמא מגוננת על בניה. וכך אני נמצאת במעגל הדאגה באופן רציף, כולם על הראש שלי

לא שמעת את הבומים? אני מתקרבת בצעדים מהוססים. מדביקה נשיקה, נותנת לדמעות דרור ובמהירות הבזק טומנת שם פתק. שלא יראו. בכך אני מצטרפת למנהג עתיק יומין, עוד מימי אור החיים הקדוש, ולאלפי הפתקים שמגיעים ועליהם כתוב שם הנמען – אלוקים. אז גם אני כתבתי פתק.

שש וחצי בבוקר. אני יוצאת לתפילת שחרית בישיבת שעלבים. בעלי קם לתפילת ותיקין. בדרך לתפילה אברך שעובר מולי עוצר אותי. לאן את הולכת? יש מלחמה. את לא שומעת את הבומים? ממש לא קלטתי, אבל הדברים שלו החזירו אותי חמישים שנה אחורה, למלחמת יום כיפור. היינו אז עולים חדשים ממש, והתגוררנו במעון עולים בשם בית מילמן ברמת אביב. באמצע התפילה נשמעה אזעקה. לא הכרתי את הקולות הללו, אבל אינסטינקט גרם לי לקחת את אחי הקטן ולרדת איתו למקלט. הוריי בחרו אז להישאר בבית הכנסת.

המשכתי בדרכי לתפילה בבית המדרש. בעזרת הנשים היו לחשושים על חדירה של מחבלים בדרום ועל חטיפה של משפחה באופקים. חשבתי על גיסתי שגרה שם, ולא הצלחתי לדמיין שיש בדבר קורטוב של אמת. התחילו להסתובב שמועות מפחידות, אבל עד מוצאי השבת נשארתי בתמימותי.

למה את מביאה ילדים לעבודה? שאלה ראשונה יש לי לריבונו של עולם: איך הבאת עלינו שנה שכזאת? לכאורה בשמחת תורה היינו במיטבנו. עברנו את תקופת אלול, חזרנו בתשובה, תפילות ראש השנה בקעו רקיעים, ביום הכיפורים היכינו על חטא, בחג הסוכות שהינו בצילא דמהימנותא, בהושענא רבה חתמנו את שבע הברכות, ובשמחת תורה חיכינו לשהות במחיצתך עוד מעט לפני היציאה לחיים. איך קיבלנו מכה כזאת? ואז חולף במוחי זיכרון ממוצאי יום הכיפורים דאשתקד. לא הצלחתי להירדם. ראיתי תמונות של האלימות שהפכה את התפילה בכיכר דיזנגוף לזירת קרב, ואמרתי בליבי: אבא לא מוותר לילדים שמתקוטטים. ועם כל זה, אבא זה אבא, לא?

הרומן שלי עם צה"ל הוא ישן נושן, 44 שנים אני רוקדת איתו טנגו. בעלי יצא למילואים פעמים רבות, בדרך כלל בגולן המרוחק. במלחמת לבנון הראשונה הוא יצא באמצע שיעור תורה בשבת אחר הצהריים, עלה על אוטובוס והשאיר אותי עם תינוק קטן ביד ואחת קטנה בבטן. שבעה שבועות הוא היה מגויס ולא שמעתי ממנו כלום, חוץ מהודעה אחת למזכירות הקיבוץ שבישרה שהוא בסדר. בהמשך שירת במילואים בלבנון ובמלחמת המפרץ. כשהיו לנו שמונה ילדים הוא גויס ביום הראשון של המלחמה, ואני נשארתי עם מסכות סגורות שהייתי צריכה לפתוח לבד בתקווה שסדאם חוסיין ימתין עד שאפתח את כולן, כולל עריסת תינוק ומפוח לילד שהתקשה בנשימה. אחותי, שהייתה בהיריון עם תאומים והגיעה אליי לעזור לי, התעלפה באמצע האזעקה, כך שגם בה היה צריך לטפל.

אבל שרדתי את זה. מסיבה פשוטה: הייתי צעירה והייתי עסוקה עד מעל הראש. גם עבדתי במשרה מלאה וגם טיפלתי בשמונה ילדים, כי המטפלת לא הגיעה בזמן המלחמה. עבדתי במרפאת נשים בשכונת שייח' ג'ראח ונסעתי לשם ברגשות מעורבים. את הילדים הבאתי איתי לתורנות בבית החולים. הם ירדו איתי למקלט בזמן האזעקה, ואז ננזפתי על כך שאני מביאה ילדים לעבודה. מה הייתי אמורה לעשות? להשאיר אותם לבד בבית מול סדאם חוסיין?

44 שנות ביטחון על הכתפיים. אולם התקופה הזאת הייתה קלה יחסית למה שעברתי בשנה שחלפה, ועודני עוברת היום. למה? כי הייתי צעירה בשנים, וגם מוסיפה דעת מוסיפה מכאוב. אבל בעיקר – לא היה אז אינטרנט ולא נגישות לרדיו, כך שכל מה שקורה נשאר בגדר תעלומה, ולא היו לי ציפיות להבין ולהתעדכן לגבי מהלך האירועים בכלל. אבל היו הבדלים נוספים.

בעל יש אחד. אם הוא יצא למלחמה – אז הוא יצא, זה אך טבעי שהוא מגן עלייך. אבל ילדים יש הרבה, ובכל פעם מתווסף עוד אחד שיוצא למילואים, והדאגה גוברת. וזה ממש לא טבעו של עולם שילד מגן על אמא. אמא מגוננת על בניה. וכך אני נמצאת במעגל הדאגה באופן רציף, כולם על הראש שלי. 44 שנים ביטחון המדינה מוטל על כתפיי הצרות, והמצב רק הולך ומחמיר עם התרחבות המשפחה ועם הנכדים שגדלים והולכים ברוך ה'.

ריבונו של עולם, אילו תפילות אתה מבקש ממני? הלב שלי מלא בדאגות, הוא מתכווץ ואני משתתקת. הקול רפה דווקא כשזעקת הלב כל כך נוכחת. אני כואבת את החטופים, כל כך צורב בלב שאני לא יכולה לשמוע מה התרחש בעוטף עזה בשמחת תורה תשפ"ד, כמו שאני לא קוראת סיפורי שואה. בימים אני נושאת על ליבי את סיפורי הגבורה, האחדות והניסים הרבים, אבל אני חיה את הכאב על מיטתי בלילות. ובעצם, המיטה הפכה בשבילי למרחב מאיים.

תשלח גם לנו פתק. אז מה עושים עם כל הכאב? העיקר להיות בתנועה, בגוף ובנפש. כל עם ישראל בתנועה – כולם בדרכים ויש מיקס של צפון עם דרום, פריפריה עם מרכז, דתיים ושאינם, ימנים ליד שמאלנים, תומכי רפורמה ליד מתנגדיה. ופרט למפוני הצפון והדרום, כל כך הרבה אנשים אינם בבית, החטופים היושבים באפלת המנהרות, פצועים שעברו להתגורר במחלקת השיקום, משפחותיהם שנעות על הדרכים והעתיקו את מושבן ליד מיטת יקיריהן, חיילים שרחוקים מבתיהם, חלקם שוכנים קבע בטנק או בבונקר או במיגונית כבר מאות ימים. במסדרונות הכנסת מתנופפות מטפחות של פורום תקווה ופורום הגבורה אל מול נשים בטישרטים עם שלטים שעליהם מתנוססות תמונות קורעות לב של אחים חטופים. משפחות מפונים מהצפון ומהדרום, כולם בתנועה וכולם מבקשים בית וכולם נלחמים על הבית.

ריבונו של עולם, הסתכל על מסירות הנפש, על האחדות, על בקשת פניך ההולכת ומתגברת, על הסליחות החובקות נוער, טף וזקן, וגם על הרופאים. אין בעולם מערכות בריאות כמו שלנו. בחדרי הניתוח מקיפים לעיתים 15 מנתחים פצוע אחד, צוות אחד מתעסק עם יד פצועה, צוות אחד נלחם על הרגל, צוות אחד מנתח ותופר את הבטן והמרדימים שומרים על יציבות המטופל מלמעלה. הכוחות המיוחדים הקיימים בעם ישראל מתגלים יותר ויותר.

ריבונו של עולם, לקראת תפילות הימים הנוראים תשפ"ה, תן לנו טיפ: על מה להתפלל? ואם תפילות תשפ"ד נחלו כישלון – שלח לנו פתק. המען: הלב.