צאו מהתמונה

המסך יורד. מיס קורונה הולכת ונסוגה מגבולותינו לאט לאט, ובמקביל יורדות ההגבלות בזו אחר זו. כך למשל, מסך הפלסטיק השקוף ששם בעלי בינו ובין החוקרים התורניים שעימם הוא עובד, מונח כבר כמה שבועות בבושת פנים בקצה המשרד. הכול נחמד מאוד, אך משהו חסר לו עכשיו. בחודשים הרבים שבהם הלוח השקוף הזה היה מונח לפניו, הייתה דמות עצמו משתקפת אליו ברוב שעות היום. לא דמות מלאה, דמות שקופה כזאת, אבל היא הייתה קיימת שם. לפעמים הוא הרים את עיניו כדי לדבר עם הדמות הזאת, לשאול אותה מה באמת דעתה עליו, לספר לה על מה שהם עוברים יחד בימים האלו, ובכלל – להרגיש כל הזמן שדמות דיוקנו משקיפה אליו מהמחיצה השקופה. וזה קצת חסר לו עכשיו… בעצם, הייתה לו מול העיניים תמונת סלפי קבועה, והיא חלפה ואיננה. נראה לי שזה תואם אבחנה רפואית מאוד מעניינת, אפשר לקרוא לזה סוג של סלפיטיס.

דת הסלפיטיס. בדורנו קמה דת חדשה, היא דת ה'עצמי' – סלפיטיס. היא הפכה את התופעה החולנית של הנרקיסיזם, האהבה שהאדם מתאהב בעצמו, לדרך, לגישה, לדת. 'סלף' פירושו 'עצמי', וכשהסלפי הוא מרכז החיים, מדובר על אנוכיות בלבוש כאילו־לגיטימי. בשנת 2017 תיארו חוקרים באוניברסיטת נוטינגהאם באנגליה תסמונת שכללה כתסמינים בולטים רדיפת תשומת לב וחיפוש מעמד חברתי. הסלפיטיס באה לידי ביטוי בכל תחום בחיינו – כמו למשל השיח על זכויות הפרט בכל המישורים, בין אם מדובר על חוק זכויות החולה או חוק זכויות התלמיד או חוק זכויות הילד. הדת הזו מבקשת לעסוק בפרט, ביחיד ובטובתו, גם אם זה יבוא על חשבון טובת הציבור. בנושא מעמד המשפחה אנחנו פוגשים זאת שוב ושוב. הסלפיטיס מפנה את המבט פנימה, במקום לחנך את האדם לתור אחר דרכים שבהן יוכל לעשות טוב בעולם.

בגלל שהמבט מופנה פנימה, נוצרה המציאות שבה העולם המודרני מתחלק לשניים – או שאתה מטפל או שאתה מטופל. בני דור ה־Z פונים לעזרה על כל צעד ושעל, וכך מקצוע האימון נהיה כה פופולרי, והולכות ומלבלבות שיטות וסדנאות וובינרים בכמות אין־סופית בתחומים מגוונים הקשורים להעצמת הפרט. לדוגמה – איך להתעשר, איך לרכוש ידידים והשפעה, איך להעיר את הענק שבפנים ועוד. במקום לחפש את המימוש והברכה שבאים ממה שמעבר לעצמנו – מהחברה ומהמשפחה ומהשקעה סביב מטרה נשגבה, אנחנו שמים פוקוס על עצמנו.

המסורת שלנו לא מאפשרת להיות שם, וטוב שכך. היהדות מושתתת על עקרון ה'ביחד'. החיים סביב קהילה הם לב ליבה של אמונתנו. תפילה במניין, סעודות שבת, לימוד בחברותות ועוד. אנחנו עוסקים במה שמעבר לעצמנו – במה שאנחנו מעניקים לאחרים. קהילה תורמת לבריאות, לאושר ולהתמודדות עם החיים. העולם הווירטואלי יוצר קהילות־דמה, אבל המחקר יוכיח שרק קהילה אמיתית של קשר פנים מול פנים יכול להפוך אותנו לבריאים יותר, שמחים וחכמים יותר. קשר אישי דווקא הוא מה שחשוב, ואת זה הרשתות לא מספקות לנו.

החיים כסרט לפני המוות. צילומי הסלפי כבר איבדו כל פרופורציה. ממנהג נחמד שהביא לידי שימוש תכונה משוכללת של הטלפונים החכמים, הפך מנהג זה אצל אנשים רבים למרכז החיים. לא צילמת – לא היית, לא חיית. ומה לא עושים למען השגת תמונה טובה? צילומי סלפי מסוכנים הפכו לטרנד עולמי, והתוצאות בהתאם. עם התפתחות הרשתות החברתיות והעובדה שלכל אחד יש מצלמה בכיס, התחילה תופעה של צילומי סלפי מסכני חיים. המוני אנשים בשנים האחרונות ניסו לצלם את עצמם במקומות מפחידים, ומאות מהם נהרגו בתאונות קטלניות. מדובר על צילומים מעל מצוקים תלולים וליד חיות בר טורפות, בזמן פעילות ספורטיבית או בהיחשפות מוגזמת ומסוכנת לאויב בשעת מלחמה. גם זו תופעת לוואי של דת הסלפיטיס.

חז"ל כבר אמרו "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". הכוונה היא שהעולם אינו הפקר, וכשיש השגחה פרטית יש גם אחריות אישית ויש שכר ועונש. הוכח גם במחקרים שהדעה המקובלת שלקראת צאתו של האדם מן העולם עוברים לפניו בדקותיו האחרונות כל ימי חייו כמו סרט מהיר ומרתק – היא פשוט נכונה. חוקרים ראיינו מאות אנשים שהיו על סף המוות וניצלו ברגע האחרון, ורבים מהם סיפרו על התופעה הזו. היו מקרים שמסיבות רפואיות אנשים בסוף חייהם היו מחוברים למכשירים שרשמו את גלי המוח שלהם, והתברר פעם אחר פעם שבדקות האחרונות לפני הפטירה והפסקת פעולת המוח נתגלתה פעילות ערה בחלק של המוח שאחראי על הדמיון, אותו חלק שפועל בשעת חלום. אולם כל זה אינו סיבה להפוך את הנצחת עצמנו בכל זירה ובכל מעמד לתפקיד העיקרי של חיינו.

ללמוד מהתמנון. אפשר ללמוד מהתמנון איך לשמור על איזון והרמוניה בין עצמנו לבין הזרועות האנושיות שסביבנו. באוניברסיטה העברית בוצע מחקר מרתק על המנגנון המיוחד שמונע מזרועותיו של התמנון להפריע זו לזו. מאות כפתורי ההצמדה שעל כל זרוע של תמנון נוטים להיצמד באופן רפלקסיבי לכל מה שבא איתם במגע. זה עלול להוות בעיה קשה עבורו, מכיוון שהזרועות הארוכות נוגעות זו בזו תוך כדי תנועתו, והיו עלולות להיצמד זו לזו. אבל מסתבר שזיהוי עצמי כימי מונע את ההיצמדות. כפתורי ההצמדה חשים במולקולה הנמצאת בעור התמנון ומזהים אותה כידידותית. לשמור על חיים קהילתיים מבלי לפגוע בקן הפרטי שלנו.

מה באמת צריך להנציח. שם הרי גולן, הושט היד וגע בם – בדממה בוטחת וצינה נושבת, ובעיקר – נוסטלגיה. את כל אלו ועוד פגשנו ביום האירוסין שלנו, ז' באדר, רק לאחרונה. יומיים אל מול הירוק של הרי גולן וסובב כנרת כחולה־ירקרקה שגולשת עד לשולי הכביש כמעט, ידיה מושטות כלפינו. האם עשינו צילומי סלפי? מעט מאוד. כיוונו את המצלמה החוצה, וצילמנו בעיקר את הנוף המטריף של ארצנו הנהדרת. מסורת קבועה בידינו לסייר ברמת מגשימים, שם למד האיש במחזור הראשון של ישיבת הגולן. "הנה, הצריף האפור הזה מולנו. שם היה בית המדרש. הנה", הוא מצביע על פינת הצריף הרעוע, "שם היה הכיסא שלי. כמה תורה למדתי אז. למדנו כמו נמרים. חזרנו מהצבא רעבים בטירוף ללימוד התורה". החדר הזה, כמה הכרת הטוב יש לי אליו, אל ראש הישיבה דאז, הרב ד"ר מרדכי הלפרין, לחברותות שבעלי למד עימו וכך צלל לעומקה של תורה. אני שולפת את הנייד הפשוט שלי. את זה אני רוצה להנציח. את התורה הנצחית.