צלילים של זיכרון

האדם הוא יותר מאוסף סימפטומים. האיש הקשיש היה מוטרד. הוא איננו יכול לשהות בחדר ההמתנה יותר מדקות ספורות. לאן הוא ממהר, שואלת האחות בעדינות. הרי לכאורה קצב החיים שלו מאפשר לו להמתין. אני ממהר לאכול צהריים עם אשתי, הוא מצהיר, אני לא רוצה שהיא תחכה לי. האחות מכירה את אשתו. היא מאושפזת במחלקה הסיעודית עם דמנציה מתקדמת, ולמעשה לא מגיבה כלל לסביבה. האיש הפיקח מוסיף לנוכח תמיהתה של האחות: היא אולי לא ממש מחכה לי, אבל אני מחכה לה. אותי הסיפור הזה מרגש.

בתיבת הדוא"ל חיכה לי מכתב שנוגע בדיוק במציאות זו. והנה הוא: "הטור שלך תמיד מעלה מודעות לנושאים כל כך חשובים שלא זוכים להכרה ואינם פופולריים. הייתי שמחה אם היית מסייעת לנו להעלות את המודעות להתמודדות עם הורים ובני או בנות זוג שיש להם דמנציה. ישנן עשרות קבוצות תמיכה ברחבי הארץ בחינם. כדאי לציין שהנכדים והנכדות יכולים להפעיל את סבא וסבתא כדי לשמר ולשפר את היכולות הקוגניטיביות והתקשורתיות שלהם. אפשר להאזין יחד למוזיקה, לצאת לטיול קצר ולהריח פרחים, להכין איתם סלט לשבת. חשוב לנו לומר: דמנציה נגרמת ממחלה של המוח, והשכחה אינה הסימפטום היחיד שלה. האדם הוא יותר מאוסף הסימפטומים של מחלתו. ההתמודדות קלה יותר כשיש תמיכה והבנה של הקהילה". המכתב הזה התחבר לי לכנס בנושא הדמנציה שהתקיים השבוע בירושלים ביוזמת ארגון צוהר, שם הובאו לקדמת הבמה נושאים חשובים הקשורים לליווי האדם הדמנטי וניתנו כלים לחיזוק משפחתו וסובביו.

הזיכרון המוזיקלי של הקנריות. אותי לא צריך לשכנע שחולים דמנטיים מרגישים ושחושיהם אינם מנומנמים, בבחינת "אני ישנה וליבי ער". הם רואים, שומעים, מרגישים, ולכן חשוב כל כך לדבר אליהם, לשיר להם, לגעת בהם, ללטף להם את היד ואת הגוף, גם אם אין היזון חוזר. כוחות הריפוי של המוזיקה ידועים מימים ימימה. בתנ"ך אנחנו פוגשים את שאול המלך המלנכולי, שביקש מדוד בן ישי שינגן לפניו בכינור עד שהוקל לו. הפילוסופים היוונים דיברו על כוח הריפוי של המוזיקה, וכך גם בתרבויות המזרח הרחוק. המוזיקה יכולה לעורר בנו זיכרונות חבויים ולהחזיר בבת אחת מראות, ריחות ותחושות נושנים. על אחת כמה וכמה אצל חולי דמנציה.

אני מאוד אוהבת לשיר. אפילו לסוסה שאני רוכבת עליה לעיתים בחוות הסוסים אני שרה שירים, והיא מטה אוזן גדולה. מתברר שיש לזה גם אפקט טיפולי, אפילו אצל חיות. מחקר מתחום מדעי המוח שנעשה באוניברסיטת קליפורניה בחן את מוחן של ציפורי הקנריות, כדי להבין כיצד הן זוכרות את השירים שהן מזמרות באביב למרות שהן מפסיקות לשיר כשמגיע הסתיו. הוא גילה שהן לא זוכרות, שהרי עם בוא הסתיו תאי העצב במוחן – אשר אחראים ללמידת השירים – מתים. אך כאשר הן לומדות שוב את אותם שירים באביב הבא, המוח שלהן יוצר מחדש תאי עצב למטרה זו. נמצא כי המוזיקה עצמה מגרה יצירת תאי עצב חדשים מתאי גזע.

דו"ח שפרסמה המועצה העולמית לבריאות המוח הצביע על כוחה של המוזיקה להביא לשיפור מיומנויות קוגניטיביות, להפחית מתח ולהגביר את תחושת הרווחה. ההשפעות האלה נובעות מיכולתה של המוזיקה לגרות אזורים שונים במוח, כולל אלה שאחראים לחשיבה, לזיכרון, לשפה, לקשב, לשמיעה או להאזנה ולתנועה, ולגרום להם לפעול סימולטנית באופן מתואם ומסונכרן. בעיקר מרשימה ההשפעה שיש למוזיקה על המוח בקרב חולי דמנציה. מחקרים מראים שמוזיקה מגרה אזורים בקליפת המוח אשר אחראים ליצירת רגשות ושולטים בתפקודים כמו קצב הלב. חלקים גדולים מאזור זה ממשיכים לתפקד גם במהלך דמנציה מתקדמת. המוזיקה מעוררת זיכרונות ורגשות שאינם נגישים בדרך אחרת.

הלוחשים לתינוקות. האדם הדמנטי דומה קצת לתינוק. בעיקר בגלל שבמקרה הזה יש מבחינתנו נתינה טוטלית כשהצד השני הוא בעמדת המקבל האולטימטיבי. לגבי תינוקות אין ספק שהקשר הוורבלי עם האם קריטי להתפתחות, וגם המגע כמובן. דיבור עם התינוק מסייע בהתפתחות מבנה המוח שלו, ועוזר לשפר את תפקוד המוח בגיל צעיר ולהעשיר את אוצר המילים ואת השפה. צוות חוקרים מבריטניה מצא קשר ישיר בין כמות הדיבור של הורים עם התינוקות שלהם ובין ריכוז החומר מיאלין המקיף את העצבים. הם התקינו מכשיר הקלטה מיוחד שתיעד את כמות הדיבור שאליו נחשפו ילדים בין גיל חצי שנה לשנתיים וחצי. הם תיעדו יותר מששת אלפים שעות דיבור של הורים עם התינוקות, ומצאו כי תינוקות שנחשפו לשעות רבות יותר של דיבור הפיקו בעצמם יותר קולות מאשר תינוקות שלא נחשפו לדיבור מרובה של ההורים. לאחר מכן הוזמנו הילדים לבית חולים ושם עברו סריקות MRI לבדיקת ריכוז המיאלין במוח. הם מצאו כי בגיל שנתיים וחצי, ככל שהתינוקות נחשפו לדיבור רב יותר של ההורים כך היה ריכוז גדול יותר של מיאלין שמסייע בהתפתחות המוח. גם בקרב התינוקות הקטנים יותר, בני חצי שנה בלבד, נמצא קשר בין שעות רבות יותר של דיבור של ההורים ובין ריכוז גבוה יותר של מיאלין. המסר הוא שכדאי להורים לדבר עם הילדים שלהם כמה שיותר. זה מעצב את מבנה המוח.

ניפגש עם הפיליפינית. אחד החלומות הגדולים של ילדיי היה שאני אהיה הריתמיקאית שלהם בגן. הם חלמו (וגם אני) על כך שאז הם יוכלו לראות אותי במשך היום, ושתמיד אהיה נוכחת כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר. אמי הייתה גננת. היא כל כך אהבה את העבודה שלה, שהיא הרגישה שהיא ממש גוזלת את המשכורת. בארצות הברית דאז ההיררכיה במערכת החינוך הייתה הפוכה, וככל שהגיל ירד כך ההכשרה הנדרשת והשכר עלו בהתאם. אנחנו רחוקים מזה שנות אור. הערצתי את הגננות של הילדים שלי. תמיד הכנתי לסוף השנה מתנה ושיר לגננת, ובאמת הרגשתי הכרת הטוב כלפי מי שבידיה הפקדתי את הדבר היקר לי ביותר. והיום – ילדיי אינם פנויים. כעת, כשיש לי יותר זמן ואני מחכה לבלות איתם, הם נוסעים במרוצת החיים ואין להם זמן בשבילי. סיכמתי איתם שכדאי מאוד שיזדרזו ללמוד אנגלית, לא בגלל שזו שפת האם שלי, שהרי אני מתכחשת לכך, אלא כדי שיוכלו לדבר עם הפיליפינית שתשב לצידי.