קל להיות יהודי

לאן נעלמו הפמיניסטיות? "דוקטור, תודה שקיבלת אותנו בערב חג". האמת היא שהשכוייח מגיע לילדיי, שמארגנים את הסוכה בלעדיי. ואולי כך הדברים מתקדמים עם פחות אמוציות. כי את קישוט הסוכה אני לוקחת מאוד ברצינות, מאז ומתמיד. אז אני פה והיא מבקשת שאחזק אותה. היא עברה זה עתה לידה שקטה. הכוונה איננה ללידה עם אפידורל שהופך באחת את כל חדר הלידה לשקט ורגוע, אלא לחיים שנקטעו באחת. אחרי תשאול, בדיקה פיזית והמלצות רפואיות לבירור סיבות אפשריות לאובדן, אנחנו מגיעים ללב הביקור. הגעגוע. כמה הוא קשה. והחגים מאירים בפרוז'קטור ענק את היש המשפחתי. וגם את האין. את זה אני אומרת מדם ליבי: כאשר התייתמתי בגיל עשרים, לא היה מי שילווה את אחיי הקטנים לבית הכנסת, ולא מי שיקדש, והשמחה כאילו דילגה מעלינו.

ועם כל זה, החג הזה הוא הפייבוריט שלי. אולי בגלל יום ההולדת שלי. בעונה זאת אנחנו עוד אוחזים בשולי גלימותיהם של הימים הנוראים, הלב עוד לא קהה, מנגינת הסליחות עוד מצטלצלת באוזנינו. בריזה קלה מבשרת את בוא הסתיו, התחלות חדשות, reset מרענן, ואנחנו מוזמנים אחר כבוד להיכנס למרחב מוגן הרמטית של being. אכן, משבחת אני את העצלנים בחג. טוב, זאת לא חוכמה. אין לנו הרבה תירוצים. בסוכה רחבת הידיים והיריעות, המזגן הוא אושפיז הכבוד לאורך כל ימי החג. ויש עוד "רהיט" מרכזי וחשוב – זאת אני. מדי שנה אני תמהה על כך שלא נשמע קולן של הפמיניסטיות הדתיות המתעקשות לקיים את מצוות השינה בסוכה עם האיש שלהן. מסתבר שהרבה יותר ססגוני לעסוק בריקודים עם ספר התורה בשמחת תורה. בעיניי, שינה זוגית זה מאסט. באירופה הקרה, משום הצינה, היה הגבר נכנס הביתה, ושבו בעלים לגבולם. אבל בארץ הקודש, שבה החמה מסרבת לשוב לנרתיקה, אין לאיש סיבה לעזוב את סוכתו. והיית אך שמח. הכנס את אשתך לסוכתך.

שמיטה עם כרס. בתקופה הפרהיסטורית, ההכנה לחג ובניית הסוכה היו מבצע. זה כלל נסיעה למאה שערים לשוק ארבעת המינים וחנייה בצפיפות בין נחילי המכוניות והדוכנים, העמסת קרשים וסכך, קשירה מוקפדת בחבלים וגם הכנת קישוטים ידניים – כי למי היה כסף לקנות. היום – עשרות הודעות מושיטות יד ומציעות רכישת ארבעה מינים משובחים יבול נוכרי, שיגיעו עד הבית! מי שירצה דווקא אוצר בית דין ימצא גם הוא. ובכלל, נהיה פשוט להיות אדם שומר מצוות. פשוט מדי, אולי. וזה לא מובן מאליו.

ניקח לדוגמה את השמיטה. כעת הארץ הטובה שלנו מתמתחת בפיהוק שבע לקראת שיבתה לחיים אחרי שנה של מנוחה. עוד לא הייתה שמיטה בסטייל כל כך סטלני כמו השנה, שמיטה עם כרס גדולה, מעוברת. חמותי הייתה קונה לפני השמיטה הרבה קופסאות שימורים של ירקות – תירס, מלפפון חמוץ וכרוב כבוש, עשרות קופסאות שימורים שאוחסנו בארגזים מתחת למיטות בחדר הילדים. ויהי היום, ו"מישהו" מהילדים מצא משחק מקורי – לקלף מכל קופסאות השימורים את המדבקות שהציגו מה מכילה הקופסה. וכך לאורך שנת השמיטה כל פתיחת קופסה טמנה בחובה הפתעה. והילדים נהגו לשחק משחק שבו מי שמנחש מה יוגש עתה לסעודה מקבל מנה כפולה – פעם כרוב כבוש ופעם מלפפונים חמוצים וכן הלאה…

ירקות עם ייחוס. היום הירקות מגיעים מהמכולת ביישוב עם כתב ייחוס. זה לא סתם תפוחי אדמה – אלא "תפוחי אדמה עולי מצרים", והעגבניות הן סתם "עגבניות נוכרי", והמלפפונים הפעם "מלפפונים בית דין", והתפוחים "יבול חו"ל", ורק הגמבות זכו להיות "ערבה דרומית". מרגש מאוד לחשוב שהכינויים האלו הם בעצם קוד לכך שאכילת פירות וירקות של ארץ ישראל היא דבר גדול והקפדה על קדושת הארץ באה לידי ביטוי בפרטים הקטנים, במקרה זה – בכתבי הייחוס של כל מוצר. מעניין איך יתרגלו הירקות לחזור לשגרה ולהיות סתם עגבניות וסתם מלפפונים. כל זה איננו מובן מאליו.

בארץ מולדתי, שבה האפשרויות בלתי מוגבלות, היו רק תפוזי Jaffa עסיסיים. פרט לכך לא היו כמעט פירות. והיום – המדפים בסופרים עמוסים במגוון עשיר של פירות ובירקות בכל צבעי הקשת. רק אל תתבלבלו מהשפע. הכנרת עולה על גדותיה, בתינו ממוזגים בימות החום ומחוממים בחורף הקצר, ואילו באנגליה הקפואה קבעו מכסה לשעות החימום בחורף. האוטובוסים נוחים וישירים, כך שכמעט ואפשר לצאת בנעלי בית, יש מזגן ומטענים לניידים, וכרוז שמאפשר לתכנן את הפסיעה הבאה שלך באופן מדויק. ובעיקר – כל הדרכים מובילות לירושלים. בכביש 16 ניתן להגיע בתוך 18 דקות ממבוא חורון לאולם 'נוף ירושלים' – בדוק ומנוסה. הרכבת הקלה פורשת את כנפיה על עוד שכונות מצפון ומדרום, ועתידה היא ירושלים להתפשט מסוף העולם ועד סופו. הנסיעה ברכבת ממודיעין לירושלים אורכת עשרים דקות, וזו ממש בעיה – אי אפשר כך להספיק כלום בנסיעה. כל זה כהכנה לעלייה לרגל. פרות אדומות כבר ממתינות בגליל. פרוכות נארגות באיתמר. מספר היהודים בארץ הולך וגדל ועבר כבר את השבעה מיליון, ובקרוב נהיה פה עשרה מיליון איש. יותר ויותר אנשי רוח מחפשים משמעות לחייהם. גינוני מלכות אנגליה מכינים אותנו לשטיח האדום שנפרוש בקרוב למלך המשיח. יש לי תוף מרים ושמלה לבנה. אני מוכנה.

שטיח של ילדים. ודווקא בסוכות, חג השמחה, קוראים בשבת חול המועד את מגילת קהלת. שלמה המלך, העשיר והחכם, בערוב ימיו, בהגיע הסתיו, היה אומלל. יש לזה הסבר מדעי. מחקרים אומרים ש־90% מאזרחי ישראל מאושרים. זה מדהים בכל קנה מידה, גם אם 30% מתקשים לגמור את החודש. תודעת האושר מורכבת מגורמים כמו משפחה, אמונה ומשמעות לחיים. ומכל אלו יש לנו בשפע. פרופסור יורם יובל, מומחה במדעי המוח, טוען שהדרך לאושר לא עוברת דרך ההנאות הרגעיות, כי הן דועכות לאורך זמן. המרכיב העיקרי של האושר הוא משמעות ומעשים טובים. זו הדרך אל האושר. להשקיע באנשים שאנו אוהבים. זה מתחיל בסוכה זוגית, וגם בתשומת לב למי שעצוב לו בחג.

הבדים הלבנים הבוהקים מתבדרים ברוח הסתווית שמנשבת, משחקים מחבואים ומשתובבים זה עם זה. הנפש שלי לובשת חג. הרוח הקלילה מנענעת את בדי הלבן. ארבעת המינים מונחים אחר כבוד בפינה מוארת ואנחנו, כולנו אגודה אחת, חוסים בצילא דמהימנותא. טיפות הגשם מתופפות על ראשינו, מבקשות להידבק קצת בחום המשפחתי הנעים. בני הבית מצטופפים סביב, שטיח של ילדים ישנים מתחת רגלינו, חיוכים מתעופפים בחלל, ואושר מתפשט בליבי. כמה טוב שכולם יחד. כמה זה משמח. כמה חם בלב. אך לא נשכח את מי שקצת פחות חם לו, ונשכין אותו בלבבנו.