admin
אין כניסה לכפכפים. "את לא נכנסת", כך הודיע לי אחד השומרים בכניסה לכנסת ישראל, שלישיבת ועדת הבריאות שלה הוזמנתי על ידי חברת הכנסת עידית סילמן. הגעתי מתנשפת, מאחרת כדרכי. התור בכניסה ארוך כאורך הגלות. והנה ניגש אליי אחד מאנשי הביטחון ומודיע לי שמקומי בחוץ. למה? נשק אין עליי, ולא ידוע לי על איזשהו סיווג ביטחוני שפתאום נולד לי. ואז הוא אמר: "הכפכפים האלה לא מקובלים בכנסת". אני מביטה על כפכפי ההוואנה שלי, ויש לי מה להשיב – הרי יש לי גם גרביים (תודות לשולחן ערוך), וגם מדובר בכפכפים נאים, לא כאלו ששוטפים בהם את הבית, והם גם תופסים את הרגל מאחור. לא עזר כלום. מזל שברכב היה לי גם זוג סנדלים.
ואכן, עיינתי בתקנון קוד הלבוש של הכנסת ומצאתי שיש להגיע למשכן בלבוש הולם ומכובד, ויש פירוט של לבוש אסור, והוא אכן כולל כפכפים. וכך כתב מנכ"ל הכנסת: "סביב שולחן הדיונים לא הייתה כל מחלוקת לגבי הצורך להקפיד בכנסת, בדומה לנהוג בפרלמנטים אחרים בעולם, על הופעה ייצוגית והולמת, באופן שיכבד את המשכן".
מה לובשים הנהגים? אני לא מתלהבת מתכתיבים סביב המלתחה, פרט לאלו השייכים לשולחן ערוך, אבל אני מבינה שיש מושג שנקרא קוד לבוש. בחוק הישראלי מוזכרת "תלבושת הולמת" למבקרים בכותל המערבי, וגם לנהגי מוניות המסיעים נוסעים מנמל התעופה בן־גוריון ישנו תנאי של "לבוש הולם". גם בכניסה לספרייה התורנית על שם הרמב"ם מוצב שלט המבקש לבוש הולם מהבאים בשעריה. אז יש מושג כזה, ובאירועים רשמיים נהוג להנחות את המוזמנים באיזה קוד לבוש מצפים מהם להגיע.
אבל השאלה היא איך מעבירים את המסר הזה גם לגבי קוד לבוש הלכתי. בימי התיכון הלכתי עם חברותיי למחנה תורני של 'אל המקורות'. רצינו בכל ליבנו להיות צדיקות. המחנה היה מאוד מושקע בחומר וברוח, ושמענו מרצים מהשורה הראשונה. אחד מהם היה רב ליטאי שבקולו הרועם תיאר לנו את הגיהנום הפעור לפני כל מי שלובשת חצאית באורך החצאיות שלנו. ברחנו בדמעות מהחדר. נראה לי שכוונתה של השיחה הזאת הייתה רצויה, אך למעשה היא לא פעלה את פעולתה. אבל זאת הייתה דרך החינוך אז, שאחזה בשוט התוכחה. ואילו היום בנו של הרב ההוא – רב מוכר ופופולרי – מחזיר לבבות תועים לאביהם שבשמיים במענה רך.
שם קוד: טוקסידו. הלבוש שלנו מספר עלינו סיפור. טוקסידו הוא קוד לבוש לגברים המשתתפים באירוע רשמי המתקיים בשעות הערב. בתרבות העסקים ביפן היה מקובל ללבוש חליפות עסקים ועניבות, עד שבעקבות התייעלות אנרגטית הועלו הטמפרטורות, ואז שונתה ההמלצה ללבוש אוורירי. מקור המונח צווארון כחול שייך לעובדי התעשייה שלובשים סרבלים או בגדים עמידים שצבעם בדרך כלל כחול. לובשי הצווארון הלבן הם פקידים ועובדי משרד שנהגו ללבוש חולצות לבנות. אבל זה מה שהיה פעם. היום אפשר למצוא מהנדס או רופא שמסתובבים עם סנדלים וטי־שרט. אך האם זה תמיד נכון?
בחדר הניתוח, "קוד הלבוש" הוא חולצה ומכנסיים רחבים ירוקים וגם מסכה. במחלקות הרופא ילך עם חלוק לבן ותג עם שמו. מחקר מצא שלבוש הרופא בטיפול נמרץ משפיע מאוד על התקשורת עם המטופל ובני משפחתו. המפגש בין הרופא ובין המטופל ומשפחתו באשפוז הוא קצר מאוד, ולכן ההופעה החיצונית כל כך משמעותית במפגש הזה. רוב הנחקרים העדיפו רופא שלובש חלוק לבן עם תג בולט שבו שם הרופא מופיע בצורה ברורה. כשנדמה לחולה ולמשפחתו שחייו תלויים בידיו של רופא שמתהלך בהופעה מרושלת, בסנדלים וג'ינס ובשיער פרוע, הם חסרי ביטחון.
הקדמתי את יובל דיין. מתברר שמעוצמת לחיצת היד של המטופל אפשר ללמוד על מצב בריאותו. חוקרים מהמכון האמריקני הלאומי לסטטיסטיקה במערכת הבריאות בדקו כחמשת אלפים אנשים בני עשרים ומעלה ומצאו כי עוצמת לחיצת היד נקשרה בקשר מובהק ללחץ דם נמוך יותר, לרמה נמוכה יותר של שומן רע וגלוקוז ולרמות גבוהות יותר של השומן הטוב בדם, המעידים על חוסן מטבולי וקרדיווסקולרי.
אבל אפשר ללמוד לא פחות על חוסן נפשי גם מאי־לחיצת יד, למשל בסיפור של הנשיא ביידן ויובל דיין. עצם זה שיובל לא לחצה את ידו העלה את קרנה בעיני הנשיא, ובכך עשתה קידוש השם ענק. כל המקטרגים הגדולים שרוממות זכות האישה על גופה בגרונם כשמדובר בהפלת עובר, הפכו את עורם כשהנושא הוא שמירת נגיעה של בחורה שמתחזקת באמונתה. אגב, את הפטנט של הקידה כתחליף ללחיצת היד אני מכירה מקרוב מאוד.
זה היה לפני 35 שנה. הוזמנתי לטקס קבלת הדיפלומה מבית ספר לרפואה של בית החולים הדסה, לאחר שבע שנות לימוד. היו לנו שלושה ילדים קטנים. בעלי היה במילואים בגולן והזמנתי את חמי וחמותי לטקס. ישבנו בקהל והמתנו לתורי לעלות לבמה לקבלת התואר. כשראיתי את חברותיי ניגשות בזו אחר זו לקבל את התעודה כשידו של הדיקן מושטת אליהן ללחיצת ידן, הבטן שלי התהפכה. איך אני מתחמקת מזה? והנה, הבעיה נפתרה מעצמה: כשקראו לי נתתי לחמותי להחזיק את התינוק, ועליתי עם הבכור בימיני ועם השנייה בשמאלי, כך שכשהדיקן הושיט לי יד לא הייתה לי יד פנויה, ורק קדתי לו קידה בדיוק כמו שעשתה יובל דיין לנשיא ארצות הברית. הוא חייך אליי, וכך גם רבים מהקהל. כך עברתי את זה בשלום בלי להעליב את הדיקן ובלי לעשות מהומות.
לא חייבים להיעלב. "חנה, אפשר להעיר לך משהו? השרוול שלך לא מכסה את המרפק". הסתכלתי על האמה שלי ואכן ראיתי שהוא צדק, ומשכתי את השרוול מעבר למרפק. האם נעלבתי? זה היה המחנך שלי בשנה שלמדתי במכללת ירושלים לבנות, הרב גרשון שווימר זצ"ל, שהפך לימים להיות חצי אבא בשבילי כשאבי נפטר זמן קצר לאחר מכן. הוא ליווה אותי בהחלטה ללמוד רפואה ואף ליווה אותי לחופה. ולא, לא נעלבתי. הוא אמר זאת בצורה כל כך אבהית ואכפתית, שדברים שיצאו מלב של מחנך דגול נכנסו לליבה של בחורה נבוכה שמחפשת את דרכה – והתיישבו שם היטב, לאורך ימים ושנים.