ריקוד הגוף עבור הנפש

במשך שנים אני חווה במרפאתי את הריקוד העדין שבין הגוף לנפש. יש לנו גוף ויש לנו נפש, והגוף הוא מכלול הכלים שנוצרנו איתם כדי לתפקד בעולם הזה. חשוב מאד לטפח אותו, לשמור עליו ולכבד אותו. שמירה על הבריאות של הגוף היא מצווה שאני זוכה לעסוק בה מעל שלושים שנה.
אבל לא רק הגוף. פעמים רבות, נשים אומרות לי בחיוך שאני גם קצת פסיכולוגית. וזה נכון. אצל נשים – הקשר בין גוף ונפש הוא מובהק ביותר, והשינויים ההורמונליים משפיעים על כך רבות. כך גם מחלות פסיכוסומטיות [פסיכו=נפש/ סומטי=גוף] שכיחות יותר בנשים. אז חשוב לנו נפש בריאה בגוף בריא.
בפרספקטיבה של נצח, הגוף אינו 'אנחנו', אנחנו זה הנפש, הגוף ישוב אל האדמה והנפש תשוב בסוף החיים אל האלוקים אשר נתנה. קיימת חשיבות גדולה לגוף כל עוד הוא מקיים את תפקידו ונושא עליו ובתוכו את הנפש שלנו, וקיימת חשיבות בגוף גם כאשר הוא כבר סיים את תפקידו ונפרד מהנפש.
בפרשת כי תצא מתוארת מצוות קבורה. התורה מצווה לכבד את הגוף שסיים את תפקידו, ודווקא לקבור אותו באדמה. להחזיר אותו למקור. לתת לו לסיים כשהוא מוסתר מכל אדם את חילופי החומרים עד שהגוף ממש מתאחד עם האדמה, כפי שאדם הראשון נוצר ממנה כמפורש בפרשת בראשית
בעם ישראל נושא הקבורה הוא בסיסי, רגשי, משמעותי. כשאנו באים לקבר אנו מרגישים כאילו הנפטר 'נמצא לפנינו' – למרות שהוא לא נמצא אתנו, כשהרוח שבה אל האלוקים אשר נתנה, וכאן לפנינו מתחת למצבה נמצאים רק השרידים של הגוף.
ובכל אופן, עם קדוש מתייחס בחרדת קודש לגוף. והוא גם יעשה הכול כדי להחזיר גופה של יהודי לקבר ישראל , בוודאי אחד שמסר את נפשו בעד עם ישראל, וכך נכון. זה המינימום שאפשר לגמול למשפחה שגידלה וחינכה אותו לאצילות נפש , ולמסירות למען עם ישראל וארץ ישראל, וזה מינימום שאפשר לעשות עבורנו. כי כל ישראל ערבים זה לזה.

פורסם בגילוי דעת לפרשת כי תצא תשפ"א