תיק תקשורת

חנה קטן, רבנית דוקטור, סופרת, עיתונאית ופובליציסטית

פורסם בעולם קטן | אוגוסט 2018

כשאני מרפרפת מעל קלידי המקלדת האצבעות נעות להן בחרדת קודש. כמה כוח יש במילה הכתובה. בכוחה לרומם ובכוחה לקלקל. השופר שאני תוקעת בו חייב להשמיע צלילים מדויקים. בלי זיופים. אני צריכה לשאוף אוויר מלוא ריאותיי ולתקוע תקיעה גדולה. המעמד מחייב. אני רוצה לגעת בנשמות. אני רוצה לעורר מחשבה ולפרוץ את מנעולי הלבבות האטומים. אני רוצה להשפיע – ובגדול. וכך גם בריאיון מוקלט או מצולם או בהופעה חיה: יש לי שליחות, ואני לא מתכוונת להחמיץ את הרגע.

לפני שנים רבות הוזמנתי להופיע בתכנית טלוויזיה בעריכתה של אילנה דיין בנושא הפלות מלאכותיות לצד מרואיינים בעלי ניסיון ורהוטי לשון שעמדותיהם מבוררות ומנומקות היטב. זאת הייתה כניסה לגוב האריות ממש. ד"ר שוסהיים, ראש אגודת 'אפרת', ששלח אותי למשימה המאתגרת, העביר אותי סדנת תקשורת קצרה. דבריו הסתכמו במשפט הזה: 'חנה, לא משנה כלל מה ישאלו אותך. את תגידי את מה שתכננת להגיד'. המשפט הזה מלווה אותי עד היום.

כדי להתראיין צריך להיות גיבורים. זה לא תמיד נעים. לעולם לא נוכל להביע את כל מה שעל לבנו. לאחר יגיעה של הגעה לאולפן והמתנה ארוכה יוקצו לנו במשורה דקות אחדות להעביר מסר גדול וחשוב, אך בינתיים, בחדר האיפור, אפשר לפתוח שיחה מלב אל לב, וגם באולפן אנשי התאורה והסאונד יזכו לפנים מאירות ולהכרת הטוב. נתעניין במרואיינים הממתינים שמבטם קפוא, גם זה חלק מהמשימה. ומתברר שכאשר עושים לשם שמים ריבונו של עולם מפליא לעשות, והוא שם בפינו בדיוק את המילים הנכונות שהיו אמורות להיאמר ולהישמע.

שנים רבות ברחתי מאימת המצלמה, מבקשת אנונימיות. לא רוצה לצאת מאזור הנוחות שלי. אני עלולה להיכשל בלשוני, לפספס את המסר שביקשתי להעביר. אך זאת הייתה טעות, כי אין לך קידוש ה' גדול מחשיפת הציבור הנפלא שלנו, עם כל הטוב שהוא מייצג, לפני הציבור הרחב. אין כמו מראה עיניים.

לחשיפה יש גם שני צדדים: אנו באים לחשוף את עצמנו, את המהות שלנו, את הערכים היקרים לנו ואת אורח חיינו, ובאותה נשימה נדרשים להיחשף לרחשי כלל ישראל באמצעות התקשורת. לדוגמה, קול באישה ערווה. לכאורה אפשר להבין מדוע הלכה זו מקוממת רבים בציבור הרחב. היא מעליבה. מבדלת. חשוכה. מביעה יצריות וחשש קיצוני מהיסחפות וטירוף הדעת. איפה הפתיחות? איפה הכבוד לזמרת? איפה השליטה העצמית? אך אם נחשוף את עצמנו יותר, נגלה לפניהם את פניה היפות של הצניעות, של הכבוד לאישה היהודית, ואז ייתכן שהלבבות האטומים ייפתחו.

חשוב לא פחות שנבין ונפנים את החששות הכבדים שמעוררת בלב חלק מאחינו החילונים ההתקדמות העל-טבעית של הציבור הדתי-לאומי בכל המישורים. חששות אלו מלווים בכאב עמוק על ערכים שנמוגו ובדאגה כנה לעתיד, שבו יכלו אידיאלים מן הארץ אצל חלקים גדולים מהציבור הרחב. אם נבין את עמדת הנפש של העומדים מולנו נוכל להרגיע את המתח, להפיגו ולקרב לבבות.

הציבור שלנו נושא על כתפיו מכולה עמוס משימות. אנחנו נושאים על כתפינו הרחבות את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, את לימוד התורה, את הפצת היהדות בעזרת הגרעינים התורניים, את העזרה לאוכלוסיות מוחלשות ועוד. והנה מצטרף לו תיק התקשורת, תיק כבד, עמוס ובלוי. אך אין לנו ברירה. לא נוכל להדיר את רגלינו מהזירה המשמעותית הזאת. אנחנו צריכים לכתוב את התסריט ולביים את ההצגה. יש לנו בשורה, והיא תנצח!