תמונת מצב

רפואה מרחוק חוסכת זמן וטרחה לחולים וגם לרופאים, אבל היא לא יכולה להחליף לחלוטין מפגש אמיתי

פורסם באתנחתא בשבע | כ"ג בחשון תשע"ז 24/11/16

אין כמו אלבום תמונות מהסוג הישן. תענוג לעלעל בו בלילות השבת הארוכים ולהעלות מהאוב את זיכרונות העבר.

זו גם תעסוקה מצוינת לנכדים שמתארחים. הם מאוד שמחים לראות תמונות מאבא או אמא שלהם שהיו פעם, בתקופה הפרה-היסטורית, קטנים כמותם. היום כל נושא הצילום פשט צורה ולבש צורה. אם פעם הנצחנו רגעים מתוקים מהעבר, היום אנחנו חיים את ההווה דרך עדשת המצלמה.

ובעידן שבו אין כמעט איש בארץ אשר מחזיק במכשיר סלולרי נטול מצלמה, גם הרפואה הדיגיטלית חוגגת. כך למשל אפשר יהיה לעשות סלפי ולהתמקד בצילום של נקודת החן או כתם חשוד בעור, ולשגר את התמונה לרופא העור שיושב בניחותא בביתו או במשרדו. ברוב המקרים הרופא יסתפק באבחון ראשוני וינפיק מרשם דיגיטלי למשחה או לכדורים לרפוי הפצע. וכך, בדיקת פנים אל פנים תתרחש רק במיעוט המקרים. טוב לרופא וטוב לפציינט.

ולחולים כרוניים, שקיימת חשיבות גדולה הרבה יותר להקל עליהם את הקשר עם הרופא המטפל, קיימים היום שירותי טלה-רפואה (רפואה מרחוק) הכוללים ניטור מהבית לחולי סוכרת, לב ומחלות ריאה. אחת מהחלוצות בתחום הטלה-רפואה היא קנדה, בגלל השטח הגדול ופיזור האוכלוסין הנרחב. כבר שלושים שנה ששירותי הרפואה הקנדיים מאפשרים עשרות שירותים קליניים באמצעות טלה-רפואה, כחלק מסל הבריאות הממלכתי.

בארץ, אנשי שירותי בריאות כללית מדווחים על יותר ממאה אלף פניות בשנה לשיחות וידאו עם רופאי משפחה וילדים בכל רחבי הארץ, עם דגש על חולים מהפריפריה. קופת חולים מכבי נותנת גם שירות של ניטור אלפי חולי אי ספיקת לב באמצעות טאבלטים ייעודיים שחולקו להם, וכן שירות "טלה-פצע" לסובלים מפצעים כרוניים בעיקר בעקבות מחלת הסוכרת: החולה מגיע למרפאה הקרובה למקום מגוריו ושם אנשי הצוות מנהלים שיחת וידאו עם מומחים ממרפאת הפצעים המרוחקת, ומטפלים בחולה לפי הנחיותיהם.

ברור שבמקרים רבים אין תחליף למפגש האנושי, ואיש לא חושב שהשימוש בטלה-רפואה עשוי להחליף את המפגש הזה. אולם לא כל מפגש כזה, אשר דורש אנרגיה ומאמץ משני הצדדים, חיוני, והמינון הנכון בין מפגשים אמיתיים ומפגשים וירטואליים הוא מסודות רפואת העתיד.

ממזערים טעויות

החשש העיקרי ברפואה בשלט רחוק הוא טעויות אנוש שעלולות לגבות מחיר יקר. בכל קשת התעשייה והמלאכה קיים מושג שנקרא תרבות בטיחות. מומחים בהנדסת אנוש ובפסיכולוגיה קוגניטיבית מגויסים לשם קביעת נורמות בכל תחום ותחום. בתכנון תא הנהג במכוניות המודרניות מעורבים גם מומחים בהנדסת אנוש, שעמלים כדי למצב אביזרים שישרתו את הנהג בבטיחות המיטבית. ומה שנכון לגבי עשרות הכפתורים והאביזרים בתא הנהג, נכון אף יותר בתא הטייס: הוא מעוצב ישירות לפי מגבלות היכולת האנושית, עם דגש על מזעור של תקלות הקשורות לאיבוד ריכוז או לטעויות אנוש. כפי שכתוב: חכם עדיף מנביא.

ההמלצות של ארגוני הבריאות קובעות כי מן הראוי שיהיה בכל בית חולים מהנדס אנוש אחד לפחות שיעסוק בלימוד התהליכים ובאיתור נקודות התורפה. אבל בלי משמעת עצמית וכללי משמעת מוסדית נוקשים וברורים, כל היזע ירד לטמיון. כמו בביטוי הצבאי "זיעה חוסכת דם", השקעת עמל במניעה הופכת את ההרגלים לתרבות מובנת מאליה.

בשורה תחתונה

הזהירות מקפלת בתוכה גם ביקורת על ביצוע בדיקות מיותרות שעלולות לגרום לחרדה ולבלבול, בעיקר למטופל ולמשפחתו. בכנס שנערך לאחרונה בירושלים הוצג מחקר שנעשה על ידי אחת מקופות החולים, ובו נמצא כי שינוי מיקומה של אחת הבדיקות במסך המחשב, ממקום מרכזי למקום נמוך יותר בטבלה, הביא לירידה במספר ההפניות לבדיקות מיותרות באותו תחום, מארבעים אלף בחודש לאלף הפניות בלבד. כל זה בגלל שהבדיקה לא "קפצה" מול עיני הרופא, ורק אם נזקק לה – כלל אותה. וכך יאה.

ומרפואת הגוף לרפואת הנפש. גם בה דרושים כללי בטיחות ואיכות גבוהים, כדי שהטיפול הנפשי לא ייגע בנפש העדינה והפגיעה גם כך של הפציינט. דוגמה מהתחום הזה: במוסדות לרפואת הנפש בישראל אחד מתוך ארבעה מטופלים נקשר למיטתו לפחות פעם אחת במהלך האשפוז. הקשירה בדרך כלל קשורה למצבי עומס או שחיקה של הצוות המטפל, אך גם כאמצעי ענישה או לצורך יצירת שקט תעשייתי במחלקה לשם הגנה על החולה.

אכן, לא תמיד אפשר לסמוך על שיקול דעתו של הרופא. והנה דוגמה טרייה לכך – הבחירות בארצות הברית: מתברר שהבחירה במועמד לנשיא מושפע מתחום ההתמחות שלך. רוב המומחים במחלות זיהומיות נוטים להיות תומכי דמוקרטים, ורוב הכירורגים – רפובליקנים. שמא נטייה זו עלולה להשפיע על הטיפול בחולים? למשל בנושא הקנביס, ששנוי במחלוקת ותלוי גם בנטייה הפוליטית.

אני מעלעלת בתמונות מימי צעירותי. הנה, תמונה עם התאומות על הידיים, בעלי במדי המילואים, שלושת הגדולים תלויים עליו, צלליות שחורות מקיפות את עיניי העצומות למחצה. אסתי רמתי, השותפה הדו-שבועית שלי בעמוד הזה, הרעיפה רגשות רחמים על מתמחים שמבלים 22 שעות בבית החולים בלי שינה ובלי מנוחה. אבל אלו היו ימים שבהם עבדנו 36 שעות רצוף ויותר… אל תאמר שהימים שהיו היו טובים מאלה. וכמו שבעלי אומר תמיד: מי שלא אופטימי, פשוט לא ריאלי. הכיוון חיובי.