admin
לעד עוד לא חגג בר מצווה. אין לו זמן להתרגש מהמעמד המתקרב. יש דברים בוערים יותר. הוא כבר חצי שנה מסתובב עם פרפרים בבטן. וגם הוריו. הם נסעו לשש ישיבות. מחכים בתור. הוא מביט, מפוחד, סביבו. שעות ארוכות של מתח.
התשובה שלילית. ועוד הפעם. וגם הפעם. לא התקבלת.
והילד מבין שאין בו חפץ. והדימוי העצמי צונח לאשפתות. וזה מלווה אותו הלאה. האם זה שהוא נדחה הופך אותו לפחות מוצלח? לא. יתכן והמוסד לא מתאים למידותיו. ויתכן שהם הפסידו אבן יקרה. אולי פריחתו העתידית תבוא דווקא בהשתלבותו במוסד, אם רק יסתכלו קצת פנימה? אבן מאסו הבונים תהפוך לראש פינה.
את התהליך הזה פוגשות הבנות בחיפוש אחר מקום לשרות לאומי. על משבצת של תקן אחד נכסף תעמודנה בצפיפות עשרות של בנות אם לא יותר.
כנערה בת 17 הגעתי אני עם חבורת פרפרים מתעופפות בבטני. הגעתי לראיון קבלה לשרות לאומי בעיר תל אביב. רציתי לשרת עם חברותיי בכפר הנוער בכפר חסידים. והתשובה היתה- לא. איחרתי את המועד. נשלחתי לקיבוץ שעלבים.
מאד הצטערתי אז, לא יכולתי לראות את התמונה השלמה. לא הצלחתי להגביה עוף. לאחר שנים מספר, בזכות השרות בשעלבים, פגשתי את בעלי. הכול מדויק עד דק.
לאחר שנים רבות של עבודה קלינית כרופאה, שקלתי בליבי את האפשרות של הסבה, לתפקיד ניהולי באחת מקופות החולים. הוזמנתי למכון בתל אביב, שם נערך במשך שמונה שעות תהליך ארוך ומיגע, ששמו מבחן הפיל"ת . לאחר מספר שבועות קבלתי לביתי מעטפה ובו מכתב שהכריע שאני הרבה יותר מתאימה לתחום האמנות מאשר לתחום הניהול.
מדד המחירים
דחייה לא מהווה מדד לערך שלי או של אדם אחר. לפעמים הקריטריונים פשוט עקומים. האם הרופאים הטובים הם אלו שהצטיינו במבחנים התאורטיים? הריני לטעון- שלא!
שערי בית הספר לרפואה פתוחים רק לאלו שמציגים הישגים בתחום הלימודי, ויכולת קוגניטיבית יבשה. לצערי, לא נבחנות תכונות אישיותיות שהן חלק חשוב מהמרקם הקוגניטיבי – רגישות חברתית, אינטליגנציה רגשית, יכולת הקשבה, אמפתיה, יצירתיות, כישורי תקשורת, כוח סבל, יכולת ללקיחת אחריות ולהתמדה, ועוד. וכך נדחים על הסף רופאים פוטנציאליים שיכלו להצטיין במקצוע ולהביא מזור למטופלים רבים. האם המיון הקפדני מביא לתוצאות? במחקר אמריקאי שהשווה בין שתי קבוצות- האחת נבחרה על פי מיון קפדני, והשנייה – על פי הגרלה, אבל עם התחייבות להתמיד בלימוד ולהשקיע- לא נמצאו הבדלים בולטים.
אך נכון להיום אם הפסיכומטרי לא מתאים- אז לא התקבלת.
אסור להניח לתלמיד להנכיח את הסירוב ואת הכישלון. הוא צריך להבין שחוסר ההתאמה איננה מצביעה על חסרון שלו. ואין מצב שילד לא יקבל תשובה חיובית לאחת הישיבות, כאבן מאוסה שאין לה הופכין. זאת חובתנו כחברה מתוקנת ואכפתית. זה מוטל על הציבור. אנחנו חייבים לדאוג שלא יהיו ילדים דחויים.
בכל אחד יש אור קטן ומיוחד בו יוכל להאיר את העולם. בתלמוד תורה בו למד בני, מידי שנה, בחגיגות הסיום, חולקו תעודות הצטיינות לכל הילדים- אחד על ההתמדה, אחד על סידור הכתה, אחד על יחס חם לחברים, אחד על כשרון הצגה, אחד על המקהלה, ועוד כהנה. בכוחו של בית הספר – להיות השמש שמדליק את הלהבה ששמו התלמיד.
פלטת הכישרונות מגוונת כצבעי הקשת. וצריך להתבונן מעבר. וכולם אהובים. כולם טהורים. כולם מתקבלים.
אנחנו חייבים להרחיב את המבט ואת קירות הלב. להתבונן על הנשמה של כל ילד וילד במבט של מעוף הציפור. או אז נמצא את כנפי הרוח שיישאו אותו מעלה.