admin
כשהילדים היו קטנים, בעלי היה מניף אותם גבוה ומגלגל אותם באוויר. ברגע הראשון הם נבהלו, החווירו וגם בכו, אבל לאחר זמן קצר הם הבינו שזה כיף להתגלגל ולהגיע גבוה גבוה, כמובן כאשר הם בידיים הבטוחות של אבא אוהב. כך גם אנחנו. ריבונו של עולם עושה לנו סלטות באוויר. בתקופת הקורונה – הבלבול, התעתוע, שינוי סדרי עולם ותפיסת אפסות האדם – כל אלה התחילו לבקוע ולעלות. אבל זה לא מתקרב לטבח הנורא בשמחת תורה.
יצאנו מזוככים מתפילות הימים הנוראיים, עסקנו במצוות סוכה, ישבנו בצל קורתו של ריבונו של עולם ורקדנו עם התורה. כולנו צחים כשלג. נכנסנו למערכה הזאת בנקודה הרוחנית הגבוהה ביותר שלנו. ואז זה הגיע, ואנחנו במלחמה. עוד 'יום כיפור' נפל עלינו, והפעם בשמחת תורה. החומות הצבאיות, הגדרות האלקטרוניות וההרתעה הטכנולוגית הזכורה לטוב, הכול קרס ברגע אחד, עם הזריחה של שמחת תורה תשפ"ד.
שבעה בנים מגויסים למלחמה
בדיוק בשעה שבה המתפללים במנייני הוותיקין בישיבת שעלבים התחילו את תפילת העמידה של שחרית באמירת 'מוריד הטל' האחרון ו'אתה בחרתנו', פתאום נשמעו בומים עמומים יותר ועמומים פחות, ובהמשך גם אזעקת אמת, וטיל שנופל בקצה נוף אילון. שמועות מתחילות להתגלגל מפה לאוזן, עד ההבדלה החפוזה במוצאי היום הקדוש, שהייתה אות לפתיחת אמצעי התקשורת השונים, לתדהמה ולהרגשה שהכול חלום ביעותים שיתפוגג עוד רגע עם היקיצה, אבל לא. זאת המציאות.
ובהמשך הגיעה ההודעה על עוד בן ועוד חתן שנקראו ליחידותיהם, שבעה במספר. הם נפרדים עם תפילה וברכת הדרך, ואנחנו כולנו עם תהילים ותפילות קורעות שערי שמיים.
האם זה קל להיות אם לשבעה מגויסים? ממש לא. בעלי לא מבין מדוע, הרי חוויתי מבצעים ומלחמות כאישה צעירה עם בעל מגויס. אני מסבירה שזה לגמרי אחרת, וזאת מכמה סיבות. ראשית כול, גדלתי קצת, ויש לי פרספקטיבה רחבה יותר, ומוסיף דעת מוסיף מכאוב. שנית, אני לא עסוקה בהישרדות היומיומית, בטיפול בילדים, אז המחשבות צפות ועולות. נוסף על כך, בעל יש אחד, אבל בנים וחתנים יש בשפע ברוך ה', והנה מתבשרים על אחד שמגויס, אחד ואחד, אחד ושתיים, אחד ושלוש… ומדובר במגה־אירוע. אבל החשוב מכול, אימא תמיד תרגיש שהיא צריכה לגונן על ילדיה, גם כשהיא יודעת שהם בידיים הטובות והבטוחות של אבא שבשמיים.
במה אני מתחזקת? בעם הנפלא שלנו. בבת אחת נפלו כל המחיצות, ומלוא כל הארץ נתינה ועזרה הדדית, עד שכל המחסנים מתפוקקים. העם בציון שופע אהבת עולם לחיילים, לפצועים ולמשפחות החטופים והנעדרים. תפילות בוקעות רקיעים, ואיש שמאל ואיש ימין נלחמים כאחים כתף אל כתף.
ובכל זאת זה מורכב. ספר התהילים הפך לחברי הטוב. אני עסוקה בעזרה לכלות שתאריך חתונתן התבטל, ולנשות חיילים, מעבירה וובינרים בזום, מנסה להתנהל מול חמ"ל של נכדים ובנות וכלות בשלט רחוק, ומתחזקת בעיקר מהבנות והכלות הנפלאות שלי, שמחבקות את הקושי באהבה למען ניצחון עם ישראל. וכשאחד הבנים מהצפון שולח לי דברי תורה, אני ברקיע השביעי.
עליות וירידות בגאולה
ועם כל זה, אחרי אירועי שמחת תורה, בליבי מנקרת שאלה שלא מרפה: האם לפנינו מתרחשת נסיגה בתהליך הגאולה? לא. אנחנו טסים במטוס שמוביל אותנו קדימה, ולפעמים המטוס נוטה לצד זה או לאחר, אבל הוא מתקדם. צא ולמד – מכל משבר שחל במהלך הקמת ההתיישבות ביהודה ושומרון יצא טוב. בוודאי כאז גם היום. כעומק הירידה, כעומק הצער, היגון והבלבול, כך יהיה גובה השמחה והבהירות. במלחמת השחרור נפלו חללים בשיעור הגבוה מאחוז מהאוכלוסייה, וקמה לה, אחרי אלפיים שנה, מדינה יהודית, שקלטה מיליוני אחים וצמח בה עולם תורה ענק. בעקבות מלחמת יום הכיפורים התחילה ההתנחלות המסיבית שמפירותיה הטובים אנו שבעים עד היום. גם מאסון זה עוד תצמח ישועה גדולה.
כך כותב הרב קוק בספר אורות על ההרוגים היהודים הרבים במלחמת העולם הראשונה: "היחידים הנספים בתוך שטף המלחמה – יש בהם ממידת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים. מביאה ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם… וכתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדשה, ורגלי משיח מתגלים ביותר". איש לא מקל ראש באסונות הכבדים של כל כך הרבה יחידים ומשפחות ויישובים. הכאב לופת בגרון. אך לאחר תהליך ההתייחדות עם השכינה מתחילה לידה עם צירים כואבים, לידה שתוביל לביאת משיח בן דוד. כולי תפילה שריבונו של עולם יחליט ליילד את איילת השחר בזריקת אפידורל. בתוכנית האלוקית לשמחת תורה תשפ"ד יש תפקיד, בהובלת עגלת הגאולה בין הגאות לבין השפל עד לנקודת הגמר, והנה איילת השחר בוקעת ועולה.
בספרו הנפלא של הרב אלי הורביץ זצ"ל, שנרצח עם אשתו דינה הי"ד בחברון, מסופר שפעם מצא הרב את בתו הקטנה כשהיא עומדת מול המראה וצועקת: "אני לא גודלת…". קמעא קמעא. יש עליות ומורדות, ועקומת הגדילה של העם ושל תהליך הגאולה יכולה להשתטח. במלחמת יום הכיפורים הייתה תחושה של נסיגה. בימים ההם הורגש צורך בבירור אמוני עמוק בעניין מקומה של מלחמה קשה זו במהלך הגאולה. כך גם בסיפורו המדהים של הרב יהושע בן־מאיר, שעסק במלחמה בפינוי חללים רבים, חלקם תלמידיו האהובים. בחופשתו הראשונה, אחרי שבועות ארוכים שלא הגיע הביתה, נסע הרב בשעת לילה מאוחרת לירושלים, וסר לביתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. הוא דפק כמה פעמים בדלת, עד שהרב התעורר משנתו, פתח את הדלת ואמר: תן לי את המסמך. מספר הרב יהושע בן־מאיר: "לא הבנתי. הייתי אחרי שבועות ללא מקלחת, בבגדי עבודה צבאיים, והערכתי שהרב אינו מזהה אותי. אמרתי לו: הרב, אני יהושע בן־מאיר מהישיבה. והוא השיב: תן לי את המסמך. הרב הכניס אותי לחדרו, הושיב אותי ואמר: הרי יש לך הסכם עם הקב"ה איך תבוא הגאולה, ולדעתך הוא שינה ממה שכתוב בהסכם. אז תראה לי את ההסכם, נראה מה כתוב, ונחליט. שמעתי את דברי הרב, ובפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה פרצתי בבכי מר, ששחרר בי כאב ומתח שהצטברו בתוכי".
בימים אלו נדרשים כמה אנשים גדולים כמו הרב צבי יהודה, עם לב שאין בו מחיצות כלל. ואכן, עם ישראל ביופיו ובתפארתו הוא עם נטול מחיצות עם חלל לב אחד ענק – חדר אחד ענק – "הביאני המלך חדריו".