7 ימי ההכנה

בסוף ספר שמות נגמר בניין המשכן. ועם ישראל מחכים לחנוכתו בראש חודש ניסן, במלאת כמעט שנה לצאתם מארץ מצרים. בסוף פרשת צו מגיע הזמן, ומשה פועל בשבעת ימי ההכנה, המילואים, לקראת היום השמיני שהוא היום הגדול, יום תחילת תפקודו הרגיל של המשכן. לקראת היום הזה מנהל משה את הנהגתם של אהרן ובניו: “וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם, וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ וְלֹא תָמוּתוּ” (סוף פרשת צו ותחילת פרשת שמיני בדילוגים).
מוזר מאוד. בשבעת ימי ההכנה ליום השביעי צריכים משה ואהרן לא לזוז ממקומם, לא להתאמן, לא ללמוד, לא לדבר עם העם, לא להיפרד ממשפחתם לקראת התפקיד הגדול שיוטל עליהם. כוהנים בודדים אמורים לבצע את כל תפקידי הכוהנים. רק לשבת בפתח האוהל 24/7?
מה התועלת שבישיבה שבעה ימים בלי לזוז?
אולי מדובר על בנייה של ציפייה לקראת המשימה החשובה. ויש לכך כמה דוגמאות.
לפני כמעט חמישים שנה נחטף מטוס “סבנה” בידי מחבלים ואולץ לנחות בנתב”ג. כוחות של סיירת מטכ”ל השתלטו על המטוס. מפקד הכוח היה אז אהוד ברק ואחד הקצינים היה בנימין נתניהו, שאף נפצע קל באותה פעולה. האנשים שנבחרו למבצע היו הלוחמים הכי מאומנים ומיומנים של הסיירת. הפעם רצו רק ותיקים. הזעיקו מהבית גם מילואימניקים של הסיירת, והם הגיעו מיד: זה מביתו, וזה ממשקו, וזה מקתדרתו באוניברסיטה. הם הצטרפו לכוח והשתלטו על המחבלים בפעולה נועזת ומסוכנת שבעזרת ה’ הצליחה באופן יוצא מהכלל. והנה התברר שדווקא הלוחמים הוותיקים שהיו כמעט לגמרי מחוץ לעניינים במשך שנים, פעלו בנועזות, בתחכום ובאומץ, אפילו יותר מהלוחמים הסדירים. אולי הצפייה מהצד במשך שנים היא שגרמה להם לעוף על המשימה וכך הם מילאו את תפקידם בצורה נפלאה. אותו עיקרון קיים גם אצל מאמני ספורט, שלפעמים לפני משחק חשוב, מונעים מהשחקנים לגעת בכדור, אוסרים עליהם לעלות למגרש, כדי שבמשחק החשוב והמכריע שמחכה להם הם יהיו “רעבים” למשחק ולניצחון וישקיעו בכך את כל כוחם, מרצם ומאודם. אולי גם כאן, דווקא לפני הרגע המכריע, רצה הקב”ה שהכוהנים שאמורים לייצג את העם, יצטרכו לחכות מחוץ למשכן, עוד שעה ועוד שעה, עוד יום ועוד יום, כשמשה רבנו עושה לבד את כל העבודות והם “ביציע”. ואז ביום השמיני עם כל המרץ והרצון וההתלהבות, הם יוכלו להתחיל בתפקידם לדורות באופן מושלם…
זה לימוד עבורנו ההורים. ובכלל לחיים. אם אנחנו רוצים להכניס התלהבות בעשייה, בלימוד, בגיוס למשימות משפחתיות, מוטב שניתן להם לחוות תהליך של רצוא ושוב. ואולי זאת מזימתה של מיס קורונה. מרוב ישיבה בבית, ילדים כה רבים, ובעיקר המתבגרים שלנו, מצפים בקוצר רוח לחבוש את ספסלי למודים. מים גנובים ימתקו. ואני שואלת בכאב, אז למה כל כך הרבה ילדים בגיל החטיבה, בתקופה זו של השנה מקבלים מהישיבות התיכוניות ומהאולפנות את התשובה – לא התקבלת! כך מקררים את התשוקה.
בואו נחליט,
כולם אהובים-כולם יקרים – מתקבלים.