מחדר הלידה אל מתחת לחופה

תודה על התאונה. ערב שבת. החמה בראש האילנות טרם הסתלקה ומבשרת על בוא המלכה, ואני בדרכי ליישוב הסמוך, מזדרזת להעניק מתנה קטנה להורים היקרים של החתן הטרי שלנו. ממש ליד השער מידרדר לכיוון רכבי טרקטורון והולם בדלתות הרכב מימין באחת. אני עוצרת את האוטו, משתהה, בודקת שכל האיברים שלמים, גם אם כואבים, ויוצאת החוצה אל מול פני הנהג הצעיר והטוב, תושב היישוב. הדבר הראשון שעולה בראשי הוא לומר לו "תודה רבה". פניו ההמומות שיקפו את מחשבותיו – הגברת התחרפנה! אבל האמת היא שזה הגיע אליי ממש בהזמנה. הכול זרם על מי מנוחות עד אז, והבנתי שאם אנחנו רוצים שמחה שלמה, צריך גם שישתבש משהו. והנה תוך כמה דקות קיבלתי את שביקשה נפשי…

הנה היא הבת שלי, הכלה, ואני כבקרת רועה את עדרה מעבירה את מסכת חייה מול עיניי – ההיריון שלה שהתרחש לאחר שלוש הפלות רצופות. כמה חיכינו לילדה הזאת. והלידה שארכה 24 שעות ממש מעת לעת, כאשר חרב חדה של כניסה לחדר הניתוח עומדת על צווארי. ושנות הינקות של בת התפנוקים המתולתלת והשמנמנה והחביבה, והילדות ושנות הנערות שבאו בעקבותיהן, ושנות הבגרות האחרונות, והנה היא כלה שעומדת בחופתה – ושובל צבעוני ורטוב מזדחל לאורך לחיי. ואני מרגישה שהחופה הזאת היא בעצם חדר לידה. נולד פה בית חדש בישראל.

מי דואג לאבות? אכן, השמחה הייתה שלמה, וזאת למרות שהגמרא קובעת שאין חופה בלי מריבה. אבל בל נשכח את המסע. בדיוק כמו שהלידה לא מגיעה בדקה, וקודמים לה תשעה חודשי היריון ארוכים של ציפייה ושל תפילה. ולפעמים יש גם מסע מקדים של המתנה ארוכה רווית אכזבות וכישלונות עד להשגת תשובת הבטא החיובית. באדיבותה של חווה אמנו יש צער לידה וצער גידול הילדים, אבל קיים גם הקושי הפיזי והנפשי של נשיאת העובר ברחם במשך תשעה חודשים, עד היציאה שלו לאוויר העולם, כשאז מתחיל סיפור חדש. וגם פה, כמו בחופה, אין כמעט היריון בלי אירוע כואב או משובש כלשהו – פיזי, רגשי או אחר. ולפעמים זה קורה דווקא אצל האב.

נפגשנו בכנס פוע"ה, איש צעיר ששיתף אותי במסע ההיריון שלו ושל אשתו. לדידו, אין רשת תמיכה לאבות שמלווים את נשותיהם בזמן היריון מאתגר, לידה שקטה או הפלה. כאשר האישה שוכבת במיטתה בגלל הקאות מרובות או דמם בעקבות שליית פתח או בגלל סימפיזיוליזיס – הגמשה והתרחבות יתר של רצועות האגן הגורמת לתנועתיות ולחיכוך בין העצמות שמגבילים את התנועה – היא זקוקה לגב חזק שיוביל, ואין קורסים או סדנאות ייעודיות לאבות בנושאים הללו. גם הספרות דלה ביותר. הספר החביב 'אבא בחופשת לידה' מנסה להעביר טעימות מעולמם של האבות, אבל הוא רחוק מלגעת בנושאים הרגישים של היריון מאתגר או אובדן היריון.

אז יש גברים שמבקשים יוזמות שיסייעו להם בתחום הזה, ואני הסכמתי ברצון להיות להם לשופר. זה פחות פוליטיקלי־קורקט לדבר על מצוקות רגשיות של גברים, אבל הגיע הזמן להתחיל. והשיר "אינני בוכה אף פעם" הוא שיר שמספר על הדמעות שזולגות מעצמן. כן, גם גברים בוכים בחושך, וזה לגמרי נורמטיבי, במיוחד בעידן שבו אנחנו מלמדים אותם הכלה ורגישות.

ערכת תפירה לחופה. רוב החופות עוברות בימינו בשלום, אולם יש בחופה גם סכנות נדירות שצריך לדעת להימנע מהן, כמו שיש סכנות נדירות בלידות. יש לי קולגה שמקפיד לשאת איתו ערכת תפירה תקנית מהמרפאה למקרה הצורך כשהוא מגיע לחופה, ולדאבונו הוא השתמש בה לא פעם. אם הסוליה של החתן רכה ועדינה, והכוס חזקה ומוצקה, עלול להיכנס שבר זכוכית לכף רגלו של החתן, וזה כבר ממש לא מצחיק. ולפעמים חלק מהריקודים של הבנים כוללים את זריקת החתן לאוויר ותפיסתו (או לא) על ידי חבריו, או הרמת החתן (והכלה?) על משטח מוגבה שממנו גם אפשר ליפול, והיו דברים מעולם. כך שגם לגבי קיומן של סכנות נדירות ישנו דמיון מיוחד בין נישואין ללידה.

בשבילי, כאם הכלה, היה המסע הפעם שונה מתמיד – בעיקר בניסיון לא להפריע, וזו משימה פעילה ממש בשביל מישהי כמוני. אבל זה נכון יותר בשביל הזוג הצעיר וגם לנו, ומפנה מקום לדברים החשובים באמת. את החוכמה הזאת רוכשים עם השנים, כך שעד החתונה העשירית מוסיפים דעת ומאבדים כוח. לדוגמה, לא התחשק לי לכתת רגליים בחיפוש אחר שמלה מלכותית בשבילי שתעלה סכום נכבד ותהפוך למיותרת לאחר ערב אחד. אז שמתי פעמיי לגמ"ח של שמלות ערב לאם הכלה ביישוב חשמונאים. חברה הסיעה אותי ב־MITZVA MOBILE שלה, ולאחר כעשרים דקות היינו בחוץ עם שמלה מתאימה וחיוך מאוזן לאוזן.

חתונה של קיבוץ גלויות. אבל המסע לא התחיל בשבע השבתות התמימות שבין האירוסין לחתונה. ההכנות לקראת החתונה מתחילות מימים ימימה בתפילות ובהשתדלויות, כמו ההכנות הארוכות שמתחוללות בחיים התוך־רחמיים עד יציאת העובר ממעי אמו. לכן אני חושבת שאפשר לדמות את המיילדת ואת מי שמלווה את ההיריון לשדכנית ולמלווה של ההצעה לשידוך. שתי הדמויות הללו מאפשרות ללידה להתרחש. לכן כל כך חשוב גם לשלם להן כראוי.

מה שנראה לנו כנקודת הסוף של כל ההכנות, הלידה מכאן והחתונה משם, הוא בעצמו נקודת התחלה. הלידה התחילה מסע ארוך של גידול וחינוך ודאגה פיזית ורוחנית ומשפחתית בכל השלבים עד לשבירת הכוס. התחנה הסופית היא בעצמה ההתחלה לקראת התחנה הבאה – בניית בית בישראל בימים נפלאים אלו, עם כל מה שזה כולל. בחתונה הזאת זכינו למה שלא זכינו לו בכל החתונות הקודמות – קיבוץ גלויות בין מזרח למערב ובין אשכנז לספרד שמבטא יותר מכול את ראשית צמיחת גאולתנו. קיבוץ הגלויות הזה, שמקבל ביטוי מוחשי בנישואין בין עדות שונות, הוא הסימן ששולח לנו ריבונו של עולם לכך שאנחנו בדרך הנכונה לקראת קיום כל הנבואות שאנו מצפים למימושן.

העולם הוא עגול. ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית לשעבר, החליט לקבל טיפול במסגרת הוספיס בית. הנשיא בן ה־98 אינו מעוניין להתפנות יותר לבית חולים, והוא מבקש גם להיות שותף בטיפול הרפואי שבו הוא בחר להיות מלווה בביתו. לדידו, סוף החיים הוא לא אירוע רפואי אלא תהליך הכי טבעי בעולם. בעצם זה כמו חזרה לרחם. וכמה העולם הוא עגול, וסוף הוא גם התחלה. והכול חוזר הביתה.