דגל עם לב של עם

רק לא אדישות. כל הארץ דגלים דגלים, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. אבל מה זה משנה? העיקר שזקנים ונערים, מהעיר ומהכפר, מהעמק ומההר, מתעוררים ועומדים על רגליהם האחוריות כדי לטעון שהמדינה הזאת – ודווקא זאת, היהודית והדמוקרטית – היא שלנו, היא יקרה לנו, הדגל שלה אינו סתם סמל, ונילחם בכל כוחנו על צביונה הראוי בעינינו. כי הדבר הכי קשה הוא האדישות, הבן שאינו יודע לשאול. כשלמדתי בתיכון צייטלין הייתה נערה אחת שנהגה להתווכח ללא לאות עם רב חרדי שלימד אותנו. היא לא הרפתה והם היו מתכסחים בכל שיעור, כשהיא ניצבת בצד הלייטי. לימים היא נישאה לבן תורה והיום היא אם וסבתא ברוכה למשפחה תורנית מאוד. היא לא הייתה אדישה. משהו הציק לה. אז הנה – עשרות אלפי אנשים מתנערים בכל מוצ"ש מעפר, ואני מאמינה שזו תחילתו של תהליך שבו כבוד ה' יתגלה.

דגל בהכשר בד"ץ. הדגל שלנו כל כך יפה ומיוחד. דגל עם לב של עם. בעיניי זהו נס שהמייסדים החילונים של התנועה הציונית והמדינה שבדרך החליטו לבחור בדגל כחול־לבן עם פסים ומגן דוד, ממש כמו פרוכת של ארון קודש. נדמה לי שגם אם ועדה של בד"ץ העדה החרדית הייתה מנסה לעצב דגל למדינה הקדושה שבדרך, היא לא הייתה מצליחה להציע משהו קדוש ומרגש יותר. הפסים הכחולים על הרקע הלבן כמו טלית עם פתילי התכלת ומגן דוד גדול באמצע מגלמים את חלומותינו הכמוסים באופן מושלם. במהלך המסע במדבר היה לכל שבט דגל עם צבע שהתאים בדיוק לאבן היקרה שהייתה נעוצה בחושן המשפט שעל חזה הכהן הגדול ועליה שמו, להזכיר לכולם בכל רגע את החיבור בין חיי היומיום לקודש הקודשים. גם דגל מדינת ישראל הוא כזה. אשרינו.

דילמה בני־ברקית. אבל לא כולם יסכימו איתי. במשך שנים נהניתי לעבוד במרפאה בבני ברק במהלך כל ימות השנה. היו רק שני דברים שהפריעו לי: הפקקים האיומים שמשתקים את העיר התוססת הזאת וגרמו לי מדי פעם לאיחורים מבישים, ויום הזיכרון לחללי צה"ל. החנייה בקרבת המרפאה עם דגל שהתנוסס לראווה על החלון סיכנה את המכונית שלי בנזקים לא נעימים. גם הצפירה גרמה למבוכה בשאלה מי יעמוד בה ומי לא, עד כדי כך שניסיתי להגיע ביום הזה למרפאה רק אחר הצהריים, ולחסוך את הוויכוחים בחדר ההמתנה על ההתנהלות בזמן הצפירה. אני חושבת שהיום המצב מאוד שונה. הציבור החרדי מצליח יותר ויותר לראות את חצי הכוס המלאה, ומתקרב להכרה שהמדינה שלנו, עם כל מה שצריך עוד לתקן בה, מקדמת את פעמי הגאולה.

בציבור החרדי ישנם גוונים רבים. חלק ניכר ממנו מתפרנס ממשלח ידו תוך הסתפקות במועט, והילדים בונים משפחות יפות. הציבור החרדי תורם רבות לבניין הארץ. ישנם יישובים חרדיים גדולים בבנימין – מודיעין עילית וכוכב יעקב, בגוש עציון – ביתר עילית ומעלה עמוס, בגליל – שכונות בחצור ובחריש, ושכונות בערד, נתיבות, אופקים וירוחם שבנגב. מפעלי החסד שיסודם בציבור הזה משפיעים אור וטוב בכל חלקי הארץ. מה היינו עושים בלי ארגון 'הצלה' או 'יד שרה', למשל? אבל החשוב מכול – הציבור החרדי נושא עדיין על כתפיו את רוב בניין עולם התורה בארץ ובעולם, גם אחרי הפריחה התורנית שיש ב"ה בציבור שלנו. כן, צבעי השחור והלבן נדמים יותר ויותר לצבעי אפור, או לכתונת פסים. וגם כאן הזמן פועל לטובתנו.

כל אחד יכול להיות גיבור. הצפירה מחברת אותנו עם הכאב הבלתי־נתפס של אלישבע אשת אהרן הכהן. ממצב של שיא השמחה היא עוברת לשיא האבל, מוות של שני בנים צדיקים ברגע אחד, בנים שעדיין לא הספיקו לבנות את ביתם, "ובנים לא היו להם". העונש האלוקי לפעמים כואב מאוד וממש לא מובן, התפילה החשובה "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" לפעמים פשוט לא מתקבלת. כל אלו מקופלים בסיפור הגדול של השכול. והיום זהו סיפורן של משפחת פלאי ויניב ודי, אנשים רמי קומה, בעלי אמונה גדולה, שהצטרפו למשפחת השכול השנה בכפליים. מרים פרץ, באר האמונה, למודת השכול, בירכה אותם שיהיו להם כוחות לקום ולהתעודד, בתוך כל בני משפחות חללי צה"ל ונפגעי הטרור שקמים בגבורה יום יום שעה שעה וממשיכים לחיות את חייהם בתוך הכאב הגדול.

וגם אנחנו יכולים להיות גיבורים. כמו שדניאלה וייס אמרה בצעדה לאביתר – הגבורה שלנו היא בבניית בתים. בתים גדולים, שוקקי חיים. על כל אדם שנרצח, להחליט להוסיף עוד חיים. עוד ילד לכל משפחה.

ממה הם מפחדים? הילודה שלנו מובילה בקרב כל המדינות המפותחות. בהשוואה לכל מדינות ה־OECD רמת הפריון הגבוהה ביותר היא בישראל, והיא כל הזמן בעלייה. זהו סימן מובהק לאופטימיות, למבט ורוד על העתיד. כמו כן יש אצלנו אוכלוסייה ייחודית של נשים ולדניות ברמה סוציו־אקונומית והשכלתית גבוהה, דבר שאין לו אח ורע בעולם כולו. אני מתכוונת לאנשי הכיפות הסרוגות. כל המחקרים המצביעים על קורלציה חיובית בין מספר הילדים ובין עוני ורמת השכלה והכנסה נמוכות עוסקים באוכלוסיות שבהן הילודה הגבוהה איננה מתוכננת, כמו בחלק מארצות ערב ובאזורים שונים באסיה ואפריקה. מכאן הקורלציה בספרות הרפואית בין ולדנות לנחשלות.

הילודה שלנו היא בחירית – היא באה מהבנה שמשפחה היא דבר קיומי, ולכן המאזן הדמוגרפי הולך ונוטה לכיווננו. וזה מאוד מרתיע חלק מהאחים שלנו. הם באמת חוששים שהמדינה הזאת תיהפך לאיראן. התפקיד שלנו הוא להסביר פנים ולהרגיע אותם, בלי לשנות בכהוא זה את התוכניות החשובות לקידום טוהר המשפט ונושאים חשובים אחרים. האיום בירידה מהארץ הוא איום סרק. האם יש מדינה שמחכה לעם היהודי בזרועות פתוחות? אולי גרמניה הנאורה? אבותינו לא יכלו לדמיין בחלומותיהם הוורודים ביותר את הארץ הטובה שלנו.

חג הגאולה שסימנו ע'. שבת אביבית בפרנקפורט דמיין. רוח קלילה מנשבת, והיא צועדת בצעדי ענק כדי להדביק את צעדיו של אביה. בדרך הארוכה לבית הכנסת האב מלמד אותה את כללי הא"ת ב"ש – קוד המאפשר לחשב באיזה יום בשבוע יחולו מועדי השנה בהתאם לימי הפסח. והנה רק לשביעי של פסח, יום שבו חלו ניסים גלויים, חסר בן זוג. אביה מספר שמסורת משפחתית עתיקה טוענת שהחג שיבשר את הגאולה וסימנו ע' יחול באותו יום בשבוע שבו חל שביעי של פסח – חג העצמאות. האם הייתה זו נבואה? הילדה הזאת הייתה חמותי.