והם עדיין שם. עולם שלם עוצר את נשימתו. הנה, הם שבים, יורדים מהמטוס, בריאים ושלמים. נס בסדר גודל תנ"כי, בעיצומו של חג הסוכות. ימינו תחבקנו. וגם לפני שנה, כעת חיה, חווינו נס בסדר גודל דומה.

שמחת תורה תשפ"ו. עשרים חטופים שבים הביתה על רגליהם, והמדינה כולה נושמת לרווחה. התמונות של המפגשים המרגשים, החיבוקים והדמעות ממלאים את המסכים. הרחק מן המצלמות ומרחבת החגיגות, היו החיילים שנלחמו שבועות ארוכים כדי שזה יקרה, על כפם יביאו את הנס העצום הזה. מי פילל שאכן יחזרו כולם ביחד על רגליהם יחסית בריאים ושלמים. נדמה לי שהנס הזה לא נופל בגודלו מהנס של ההצלה מחטיפת המטוס מדובאי.

כן, שמחת תורה הפכה שוב ליום של שמחה גדולה, של חגיגת ניסים גדולים, של חזרת החטופים. אבל התקשורת מנסה לצבוע את היום בצבעים של יגון ואבל ללא אזכור של הניסים והניצחונות ומסירות הנפש הענקית של עם ישראל. והאמת היא שאין גם עיסוק בחטופים עצמם. האם אנחנו שומעים את דברי האמונה המרשימים היוצאים מפיהם, שמא מה שמושמע הוא רק על המחדל – המחדל -המחדל, עם הפניית אצבע מאשימה , אותה אצבע שמונפת באירועי הילולת ציון הירצחו של ראש הממשלה שעבר ,יצחק רבין , בי"א חשוון. אם זה לא ניסיון להנדסת תודעה, איני יודעת ,הנדסת תודעה, מהי.

אסור לנו להיכנע לכך. עם כל הכאב והחמלה על אחינו שנרצחו ונטבחו ועל חיילינו הגיבורים שמסרו נפשם באירוע הטבח הנוראי ,אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שבשמחת תורה, שנת תשפ"ו, לאחר שנתיים, ריבונו של עולם הפך את יום שמחת התורה מיום של יגון ליום של שמחה , מיום של אבל ליום טוב. זאת היתה נשיקה מריבונו של עולם, סגירת מעגל, שנחתם כעת בנס הענק שארע בין דובאי לסעודיה. ימינו תחבקנו.

בבית שלנו חשנו על בשרינו את אדוות הנס בשנה שעברה. בני, ששרת בעזה שבועות ארוכים בתוך הטנק ונלחם. הוא לא התפלל תפילות של הימים הנוראים בבית המדרש, היו תפילות חטופות בתוך הטנק. את יום הכיפורים הוא העביר בטנק, ואכל קובנה. בסוכות הוא לא בנה סוכה, הוא וחבריו היו עסוקים במשימה, להחזיר את החטופים הביתה… ואז, בהושענא רבה, במקביל להודעה על שובם של החטופים ,הגיע בני הביתה אחרי שבועות ארוכים של עומס מתמשך בהם שהה בטנק בעזה. הוא נכנס לסוכה, כולו מאובק , ישב בה דקות ספורות, ומיד המשיך לחגוג את שמחת תורה בישיבה. דקה אחת של ישיבה בסוכה, אחרי חג שלם שנעדר ממנו, הייתה עבורו טעימה קטנה של בית ושל חג.

ובדיוק באותה יממה, חזרו החטופים החיים כולם על רגליהם, והמדינה התכנסה סביב רגע השיבה, כל חטוף הוא עולם ומלואו, וחזרתו הביתה הוא ניצחון פרטי אך בעיקר לאומי. מאחורי השיבה הזאת עמד מהלך צבאי ממושך, שנעשה תוך כדי סיכון, מאמץ פיזי משמעותי ועייפות מתמשכת ,דווקא בתקופת חגי תשרי. ואמנם השבת החטופים הייתה גם תוצאה של מאמצים רבים שקדמו ללוחמה העצימה הזאת, גם מהלכים מדיניים, ואסור להמעיט בחלקם. אבל מעל הכול , והמכה בפטיש, הייתה תרומתם של הלוחמים, שפעלו בעוז ובנחישות, בתנאים מאתגרים ובמהלך חגים שלמים, כדי ליצור את התנאים להשבתם של החטופים, ולמשוך זכויות כדי שריבונו של עולם יחולל את הנס הגלוי הזה .

התקשורת לא עסקה מספיק באותם חיילים שפעלו כדי שהנס הזה יקרה. היא התמקדה ברגעים הדרמטיים, חטופים שחוזרים, משפחות שמתאחדות, ותמונות של חיבוקים ודמעות. וטוב שכך. עם ישראל חוגג את הניסים. וגם השבוע לא פסק מזמור לתודה מפינו. אלה רגעים לאומיים, מכוננים, היסטוריים. אבל את המאמץ המתמשך, את השעות הארוכות בשטח, קשה יותר לתעד, כמו חייל שאוכל ארוחה מאולתרת במקום סעודת חג, שיחת טלפון קצרה עם הילדים, ודקה אחת בסוכה, לפני שחוזרים למשימה.

והם עדיין שם.

כן, המלחמה לא תמה. גם ברגעים אלו, יש חיילים שנמצאים הרחק מן הבית, במשימות שלא מאפשרות להם לחגוג בסוכה. השנה הרביעית! המלחמה המתמשכת מביאה עמה שוב את אותה מציאות של חיילים בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון שעוזבים את משפחותיהם ומוותרים על שמחת החג.

אצל רבים מהם זה הפך לחלק משגרת חיים מתמשכת. ילדיהם מתרגלים לחגים שבהם אבא איננו, ואין מי שישב לידם בבית הכנסת בתפילות הימים הנוראים המרגשות, אין מי שיבנה את הסוכה, ואין מי שיישא אותם על כתפיים בריקודי שמחת תורה. בשולחן החג חסר כיסא של בן חייל, וההורים מחכים לשיחת טלפון קצרה שתאפשר להם לדעת הוא בסדר.

בשנה שעברה זכינו לשמוח בשובם של עשרים חטופים, אך עברה שנה שלמה! ורבים מן החיילים שהיו שותפים למאמץ עדיין לא זכו לחזור אל שולחן החג שלהם. גם היום, כאשר לוחמים ממשיכים לשרת הרחק מביתם, אסור לנו להתרגל להיעדרותם.

ההוקרה כלפיהם צריכה להתבטא בדאגה למשפחותיהם, בהכרה בעומס המצטבר ובתגמול משמעותי בכל המישורים, ובעיקר, בנכונות של החברה כולה לשאת באחריות וליטול חלק בזכות הגדולה של הגנה על עמנו ועל ארצנו מתוך תורתנו, כדי שיוכלו לשוב הביתה, למשפחה ולמעגל החיים.