בפרשת ויצא מצליח יעקב אבינו להעמיד עדרים של כבשים ועזים מנומרות באמצעות מקלות מפוספסים • אלפי שנים לאחר מכן גילה הנזיר גרגור מנדל את חוקי התורשה האם הגנטיקה המודרנית יכולה להסביר את התעלומה המקראית, ומה באמת מסתתר מאחורי צבעי הצאן?
בפרשת השבוע שלנו, פרשת ויצא, יעקב אבינו מגיע להסכם שכר יצירתי למדי עם חותנו, לבן הארמי. במקום לקבל כסף, יעקב מבקש שכל הכבשים והעזים שייוולדו עם סימנים מיוחדים – עקודים, נקודים וטלואים (מנומרים ובעלי כתמים) יהיו שלו, בעוד שהצאן בעל הצבע האחיד יישאר של לבן.
לבן, שחשב שעשה עסק מצוין, מיהר להפריד מהעדר את כל הפרטים המוכתמים והרחיק אותם מרחק של שלושה ימים, כדי שלא יוכלו להתרבות עם שאר הצאן. אלא שאז יעקב מבצע מהלך מפתיע: הוא לוקח מקלות מעצי לבנה, לוז וערמון, מקלף מהם פסים לבנים, ומניח אותם בשקתות המים בזמן שהצאן מגיע לשתות ולהתייחם. התוצאה? הצאן המליט המוני ולדות עקודים, נקודים וטלואים, ויעקב התעשר במהירות.
במשך אלפי שנים תהו פרשנים וחוקרים איך זה עבד. הרי מבחינה ביולוגית, הסתכלות על מקל מפוספס בזמן ההיריון לא יכולה לשנות את צבע הפרווה של העובר. כדי להבין את המנגנון הרפואי-ביולוגי האמתי שפעל כאן, אנחנו צריכים לקפוץ אלפי שנים קדימה, אל שנת 1856, לגינת מנזר קטנה בעיר ברנו שצ'כיה.

