admin
זאת הייתי אני. נערה בת 17 עם מבטא אמריקאי ופנים סמוקות, עומדת על המדרגות של בניין גבה קומה, בטבורה של העיר תל אביב התוססת, ובראשי מתנגשות מכוניות מרוץ ופרפרים מתעופפות בבטני.
אני מבקשת להתקבל לשרות לאומי בכפר הנוער בכפר חסידים. והתשובה היא – לא. איחרת את המועד. או שתסכימי להגיע לשעלבים, שם נשאר מקום אחד לבת שרות לאומי, או שתואילי להיפרד לשלום מהרעיון של תרומה במסגרת האגודה להתנדבות בעם השנה. אז לא התקבלתי.
ולמזלי, הלכתי לשעלבים, משם התגלגל החיבור עם בעלי. הכל מדויק עד דק.
אבל זה לא נעים כשזה קורה לך.
ושוב, לאחר שנים רבות של עבודה קלינית, בחלון הזדמנויות בדמות חופשת לידה, חשבתי להגיע לתפקיד ניהולי באחת מקופות החולים. די משעמם אבל סוג של גיוון מקצועי. היום לא ברור איך אפילו עלה הרעיון ההזוי בראשי. שמונה שעות ארך מבחן פילת – מבחן תאורטי וקבוצתי וראיון. לבסוף הוכרע שאני הרבה יותר מתאימה לתחום האמנות מאשר לתחום הניהול. אז לא התקבלתי.
וטוב שכך, כי לאחר זמן קצר הגיעו לפתחי הצעות לפרויקטים הרבה יותר מעניינים.
יש היום מחסור ברופאים- התורים בקופות ארוכים מידי, וכמחצית מדור הרופאים הנוכחי נושקים לגיל חמישים פלוס. ועדיין, בתי הספר לרפואה מעמידים רף גבוה לקבלה- שמתמקד בתחום הלימודי ההישגי, ביכולת הקוגניטיבית היבשה. לא נבחנים חלקים אישיותיים שגם הם חלק מהמרקם הקוגניטיבי הרחב יותר- רגישות חברתית, אינטליגנציה רגשית, הקשבה, אמפתיה, יצירתיות, כישורי תקשורת, כוח סבל, יכולת ללקיחת אחריות, ועוד.
וכך נדחים על הסף רופאים פוטנציאליים שיכלו להצטיין במקצוע ולהביא מזור למטופלים רבים. האם המיון הקפדני מביא לתוצאות? במחקר אמריקאי שהשווה בין שתי קבוצות- האחת נבחרה על פי מיון קפדני, והשנייה – על פי הגרלה, אבל עם התחייבות להתמיד בלימוד ולהשקיע- לא נמצאו הבדלים בולטים. ואני מניחה שאם הם היו נותנים צ'אנס לסטודנטים המוגרלים לסיים את מסלול הלימודים- ועורכים מחקר השוואתי חוזר- התוצאות היו מפתיעות עוד יותר. אבל, כרגע, בשורה התחתונה, אם הפסיכומטרי לא מתאים- אז לא התקבלת.
הוא עוד לא חגג בר מצווה. אין לו זמן להתרגש מהמעמד המתקרב. יש דברים בוערים יותר. הוא כבר חצי שנה מסתובב עם פרפרים בבטן. וגם הוריו. הם נסעו לחמש ישיבות. מחכים בתור. מביטים לכל עבר. כמה ילדים הגיעו. האם המחנך יחייך אלי? האם הוא ישכיל להתבונן לתוך עיני ולתוך ליבי? שעות ארוכות של מתח . התשובה שלילית. ועוד הפעם. וגם הפעם. לא התקבלת.
והילד מבין שאין בו חפץ. והדימוי העצמי צונח לאשפתות.
ואולי המחקר של בתי הספר לרפואה תואם את הילד הזה בדיוק. האם זה שהוא נדחה הופך אותו לפחות מוצלח? לא. יתכן והמוסד לא מתאים למידותיו. ויתכן שהם הפסידו אבן יקרה. אולי פריחתו העתידית תבוא דווקא בהשתלבותו במוסד, אם רק יסתכלו קצת פנימה?
בספר- 'אם נתעלם מהפיל'- שואל המספר- איך תעוף הציפור אם שטח הפנים שלה כל כך קטן יחסית למשקל הגוף. היא בוודאי לא תצליח להתנתק מהרצפה. כך על פי הנוסחאות היבשות. אבל המזל הוא שהציפור לא חשבה על כל זה, ולכן היא עפה. וכך אנחנו לומדים שלא כדאי לבדוק בנוסחאות. כדאי רק לסמוך על הדבורה.
כמה זה נכון. ברמת הפרט וברמת הכלל. אבן מאסו הבנויים היתה לראש פינה. יש אין ספור סיפורים כאלו. אנחנו חייבים להרחיב את המבט ואת קירות הלב. להתבונן על הנשמה של כל ילד וילד במבט של מעוף הציפור- אותו ציפור שלא מתפלסף יותר מידי. נמצא את כנפי הרוח שיישאו אותו מעלה.
זאת חובתנו כחברה תוקנת ואכפתית. כפי שפותחת הפרשה, 'שופטים ושוטרים תשים לך'- זה מוטל על הציבור. אנחנו חייבים לדאוג שלא יהיו ילדים דחויים.
כולם אהובים. כולם טהורים. כולם מתקבלים.