admin
אנחנו שתינו מאותו הכפר. אותו חינוך, בארץ הניכר. ובזכות זאת, יש לנו מה לומר. כן, כי אנחנו מאותו הכפר.
שתינו נולדנו וגדלנו בארה"ב. שתינו גדלנו במשפחות גדולות. למדנו בבתי ספר יהודיים אבל את האהבה והגעגוע לארץ – ספגנו בבתים הציוניים בהם גדלנו-כשהחיים היו סביב התודעה ש- "עוד מעט עולים לארץ".
שתי המשפחות אכן מימשו את החלום. וכך שתינו הגענו הנה בגיל התיכון. תרמנו את חלקינו כל אחת במקומה, בשרות לאומי, ועם נישואינו- הפכנו גם שכנות, כאברכיות צעירות בישיבת שעלבים. גידלנו את ילדינו באווירה הקדושה והסטרילית של הישיבה – אווירה כל כך שונה מההוואי בה גדלנו, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
עם ילדינו, לא דברנו אנגלית. זאת היתה החלטה מודעת. וכך, מידי שנה זכינו נזיפות מהמורות לאנגלית על כך שמנענו מילדינו את הזכות לרכוש את האנגלית כשפת אם. אך אנו נשארנו בשלנו: חשוב לנו שהם יגדלו על טהרת לשון הקודש, גם במחיר של ציונים פחות משובחים באנגלית.
יתכן מאד שהיינו יכולות, כל אחת בתחומי עיסוקה, "להתקדם" מקצועית, אם היינו בוחרות לגור בחו"ל, אבל היה ברור לנו כשמש בצהרי היום, שלגדל משפחה בארץ הקודש היא הזכות הגדולה מכל. אמותינו היו נותנות כל הון שבעולם עבור הזכות הזאת.
ולכן כל כך הצטערנו לקרוא את הדברים של איה קמרמן שהופיעו באתנחתא של שבת ראה- יותר "קל" לגדל ילדים דתיים לחיי תורה בחו"ל.. חינוך ל"בידול" מצליח למנוע "בלבול הזהות היהודית" שקורה פה בארץ לעולים החדשים. ועוד- "ירושלים לא מחכה להם, היא מחלישה אותם" – נכתב.
כמה הדברים צורמים. את הטיעון הזה השמיעו המרגלים לפני 3000 שנה כשבאו לתור את הארץ. הם הגיעו למסקנה שעדיף להישאר במדבר וללמוד תורה, מאשר להיכנס לארץ ישראל. ועל זה נענשו. על חסר האמונה. ירושלים מחלישה? הבחירה היא שלנו מה לעשות במפגש עם העוצמה הרוחנית של העם, התורה והארץ.
לעיתים יש צורך לבדל- 'את זה אנחנו לא אוכלים', וכו'. אבל ליבת החינוך איננה ה"בידול", מבחינת –'אני את נפשי הצלתי'. אנחנו מבקשות חיים של ייעוד. (הרב סולוביצ'יק -"קול דודי דופק"). אנחנו כהורים נדרשים לברר לעומק מהם היעדים שלנו בתחום התורני והלאומי, מהי הדרך הנכונה לשמירת המצוות, מיהם הרבנים המנחים את דרכינו, ומהם האמונות והאידיאלים החשובים לנו.
בזכות אותו בירור עומק, עלו הורינו לכאן, כנגד כל הגיון. הם וויתרו על קריירה, ועל קהילה מחבקת, ועל משפחה, ועל פרנסה. היעוד היה כנגד עיניהם. ובזכות אותו בירור זכינו שתינו לגדל משפחות ברוכות שהולכות בדרך ה', כשבני דודינו שחיים היום בארצות הברית, לא זכו לכך.
אז אולי בלונדון יש "ניצוצות": חיים של תורה, ישיבות, בתי כנסת, וקהילות. למתבונן במעטפת זאת, מצטיירת תמונה אידילית של קהילתיות דתית. אבל תורה שלימה לא יכולה להיות לא באומן, לא בלונדון, ולא באף מקום אחר בעולם חוץ מארץ חמדת אבות. [רמב"ן ויקרא כ"ה, י"ח].
החיים בחו"ל הם תעתוע- הם זמניים. ארץ ישראל היא לא כלי, היא לא מעטפת. ארץ ישראל היא מהות הכרחית לקיום המצוות בשלמות. ואנחנו זוכות לקחת חלק בתהליך ההכנה למהלך הגאולה הגדול שיתרחש רק פה, בארץ ישראל – בירושלים המחכה לשיבת כל בניה לתוכה.
אנחנו שתינו מאותו הכפר. אותו חינוך, בארץ הניכר. ובזכות זאת, יש לנו מה לומר- כן, אנחנו לא מצטמצמות בהווה. אנחנו מרחיבות מבט, וצופות אל המחר.