admin
היה זה לפני שנים, בתחילת ההתמחות שלי בגינקולוגיה. השעה היתה שמונה בבוקר. בדיוק סיימתי את הביקור במחלקת נשים. אני יוצאת למסדרון שבין מחלקת יולדות למחלקת נשים. ולפתע פונה אלי אשה כבת חמישים; היא מציגה את עצמה כאמה של אחת היולדות, ומבקשת לשאול אותי שאלה דחופה. אני נעצרת לרגע, והיא מספרת שהיא כל כך התרגשה מהלידה של בתה אמש – שהיא מרגישה שהיא חייבת לחוות שוב הריון . האם אוכל לעזור לה להרות? האחות שלצדי, מסתכלת נדהמת על הגברת , ונראית על סף התעלפות, אבל אני כבר רגילה… אני נותנת לה כרטיס ביקור של המרפאה, ומדגישה לה שלא בטוח כלל שאוכל לעזור. היא מודה לי מקרב לב…
אנחנו הנשים שואבות את כוחותינו מאימותינו, ואת כוחות העל שלנו מאימהות האומה. ומי כאם הראשונה, שרה אמנו, שמחכה לפרי בטן שנים ארוכות. היא לוקחת מעין פונדקאית, את הגר, כדי להיבנות ממנה, כלשונה, אבל לא רווה ממנו נחת. ואז, כשהיא בת 90, היא מתבשרת על ידי המלאך על הולדת בן – כעת חיה! 'וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים… אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה'… שרה אמנו זוכה לפרי בטן כשהיא בת תשעים, ואברהם אבינו הוא בן מאה שנים.
כמה ניסים גלויים כרוכים בלידתו של יצחק. ראשית כל, לפי המדרש, שרה נולדה ללא רחם, היא הייתה 'איילונית', וכעת ריבנו של עולם בורא לה בגיל תשעים רחם שיכיל את אחד מאבות האומה. בגיל כזה גם בימי אבותינו השחלה לא מניבה ביציות, והנה התחדש אצל שרה הביוץ. גם אחרי הפרייה תקינה נשיאת הריון בגיל 90 זאת משימה לא קטנה. כל זאת ועוד – איך היו לשרה כוחות לגדל את יצחק עד גיל ארבעים? לעבור אתו את גיל ההתבגרות? ללוות אותו ברווקותו המאוחרת?…
גם פוריותו של אברהם אבינו בגיל כזה היא פלא גדול. כנראה שכדי שלהוליד את אבות האומה הקדושים, מעבר לתפילות של אמותינו, היה צורך בניסים גלויים. אבל האמת היא שכל הריון הוא נס.
אבל בגיל חמישים- זה מעל לטבע שריבונו של עולם הטביע בעולמו. הביציות עייפו, הגיעו לסוף המסלול. אין לנו דרך להעיר ולעורר את האהבה. הקב"ה תיכנן מימי בראשית שברכת הפריון תחול במיטבה דווקא בגיל צעיר. וכנראה שכך נכון. כי הריונות בגילים מבוגרים מסוכנים יותר, הן מצד האישה העלולה ללקות יותר בסיבוכי הריון שונים, כגון לחץ דם וסוכרת, והן מצד סיכוני העובר הנולד לאשה מבוגרת יותר.
אני פוגשת אותה- אשה בעשור החמישי לחייה, שעורגת ומייחלת להריון נוסף , למרות שיש עשרה מתוקים בבית. אני מאד מבינה אותה. זאת הרגשה טבעית. היא מבקשת לעבור פעם נוספת את חוויית הלידה ולחבוק תינוק נוסף ו'יוסיף דעת יוסיף מכאוב' –הנה, דווקא ב'זקנותה' היא מבינה מה גודל הזכות להרות וללדת.
ואולי יש פה סוג של פרידה שהיא לא התכוננה אליה. האם אני אמשיך להיות אימא גם כאשר אני לא יולדת?
אבל, בעצם, ממתין לה מסע ארוך של נתינה אין סופית לילדים המתוקים שהיא זכתה להיות להם לאם. היא תלווה אותם לאורך המסלול עם המון אמון והכלה, ותניח אט אט לחבל הטבור להתארך, כשהם יחפשו אחר זהותם המתהווה, עם כל כאבי הגדילה שזה ידרוש ממנה. היא תהיה שם לצדם. האמא שכל כך מאמינה בהם ומעניקה להם אהבה ללא תנאי. אם זאת לא אימהות, אז הגידי לי מהי?
אבל מה עם אשה שלא זכתה כלל ללדת? כשאני פוגשת אישה ששחלותיה פסקו מלכת, אני חשה כמו אונקולוגית עם בשורת איוב. וזה קשה לי מאוד. במסגרת לימודיי ברפואת נשים לא הוענקו לי כלים לבשר בשורות כאלו. אני רגילה לבשר בשורות טובות. בעיניים דומעות היא מתריסה: 'דוקטור חנה, הבשורה הזאת היא בשורת מוות!'… כך אמרה גם רחל אמנו ליעקב אבינו. 'ואם איִן, מתה אנוכי'! הבאת חיים לעולם היא צורך קיומי עבור כל אשה באשר היא. זאת כנראה הסיבה שריבונו של עולם הטיל את מצוות 'פרו ורבו' על הגברים. הנשים אינן זקוקות לכך כלל. זה בא להן בטבעיות..
.היא התחתנה מאוחר ואין לה ילדים. יש פתרון רפואי שחלק מהפוסקים גם מתירים אותו. התהליך סבוך מאד, אבל כשאין ילדים, לעיתים זאת גאולה. מדובר בתרומת ביצית-נטילת ביצית מאשה צעירה . משלב של 8 תאים, שלושה ימים לאחר הפרייה. העובר מושתל ברחם של הנתרמת והיא הופכת להיות לו לאם. העובר ישתרש ברחמה של הנתרמת, ושם ימצא מנוח למשך תשעה חדשים שמחים ומעצימים. היא תזין אותו בגוף וברוח. היא תחוש את תנועת גפיו, תקשיב לרחשי ליבו, ותתבונן על גדילתו המופלאה מעבר למסך העל-קול. 'כמה הוא פוטוגני, דוקטור' היא תלחש בהתרגשות. ולאחר מסע ההיריון המתוק, היא תחווה את היותה 'ליד-ה'. כל ציר וציר יקדם את הגאולה הפרטית שלהם וגם את הגאולה הלאומית. הם יזכו להביא נשמה חדשה לעולם, גם אם זאת בדרך קצת אחרת. אבל זאת שאלה כבדת משקל, וצריך שאלת רב.
האפשרות לתרומת ביצית היא עוגן ההצלה לזוגות רבים. אשרינו שאנחנו חיים בדור הזה, בו יש אפשרות להציע חלופה זו. לכל אתגר שמציב דור הגאולה, ריבונו של עולם בורא מענה.