admin
מיס קורונה היהירה. יש לי דיבור אתך. עד היכן יגיעו גזירותיך?
אילו גזרת עליי לנהל מרפאה וירטואלית, ולפספס את הקסם האנושי של המטופלת שמולי, דיינו. אילו החלטת שבתי מדרשות ובתי כנסת וארונות קודש יבודדו מכל מגע אנושי – דיינו.אילו חתכת את פתיל ההתכנסות, המפגשים האנושיים, ההתוועדויות – דיינו. האמת היא, דיינו. דיינו. דיינו.
אבל הגזירה הזאת קשה מכולם. בין שבועיים הפכתי מכמעט אורחת בבית לאשה הנוכחת בבית 24/7. נראה לי שחדרי הבית עוד לא קלטו את המסר. הם התרגלו לשיחות פרטיות ביניהם, והנה פלשתי, חרש, אל תוך הרחש. אבל אני רק מקשיבה. לא ממש נוגעת. נותנת להם מרחב. זו שפה חדשה שכולנו לומדים.
כשראש הממשלה מדבר על שמירת מרחק כדבר שיכול להעצים קשר, אני מרכינה ראש. יש מושג שנקרא מרחק מקרב. והכוונה היא שהמרחב מאפשר קשר מבלי שיעיק עקב קירבה יתירה או ירחיק עקב ריחוק רב מידיי. וזה בעצם מה שמתבקש מאתנו היום.
ומה קורה כשנגזר ריחוק בין קרובים? למשל, מה שקורה לנו, לאיש ולי, באלו הימים. כשצעירי עם ישראל מצטופפים עם גוזליהם, אנחנו, הזקנים, נאלצים להרחיק את גוזלינו הרווקים, ארבעה במספר, וגזרנו מהם מרחק ממש לא מקרב. הם פשוט מתייחסים אלינו כסבא וסבתא, שלא מתקרבים אליהם, חוץ מאשר כשעושים זום-אין ונוצרת תמונת קלוז-אפ מהממת. וכמה זה קשה לא לחבק אותם ולא לנשק ואפילו לא לתת צ'פחה. ובוודאי שהילדים זקוקים לזה [בעצם באיזה גיל זה מיותר?] בימים אלו, בהם רבה אי-הוודאות, והעוגנים של בית כנסת, ספר תורה, לימוד בישיבה או במכללה, התעממו.
איש תבונות הוא אנטולי שירנסקי, גיבור ישראל, שישב בכלא הרוסי בסיביר במשך שנים ארוכות, בבידוד מלא, ולא היה לו אלא את עצמו ואביו שבשמיים, ומחשבותיו. וכידוע, האדם נמצא בעצם איפה שנמצאות מחשבותיו. והוא הרגיש חופשי. בסירטון ויראלי [הרבה יותר מקורונה] שרץ ברשת הוא מלמד שכאשר יש מטרה עילאית, כשיש משמעות לבדידות, למרחק, אז זה אפשרי.
דווקא כעת המרחב המקרב ללא מגע מקבל את כוחו מהלכות טהרת הבית, מעגלי הרצוא ושוב מעצימים את הציפייה והגעגוע. למשמעות הלכות אלו הייתה כעת עדנה. התורה הקדושה מלמדת אותנו את רזי האינטימיות שאיננה גופנית, ומאפשרת הקשבה לפעימות הלב, ושיתוף ברגשות ובמחשבות באופן יותר ממוקד.
אבל זה לא נעים כשיש בבית ילדים בוגרים שלא יכולים לנשק ולחבק את אבאמא, ואפילו לשחנש רק ממרחק של שני מטר. זה קשה להם, ולנו פי כמה וכמה. אפילו את הארוחות נאלצנו להפריד. והם עדיין גרים תחת צל קורתנו – אל תקרא 'קורתנו', כי אם 'קורונהתנו'… אבל עבור מטרה נעלה – קרי, פיקוח נפש, מתגברים. ואין שום סיבה שבזוגיות זה יהיה אחרת.
הקריאה שנשמעה בשולי המחנה להקל בעיתות מצוקה בהרחקות בין בני זוג עקב העומס הנפשי, היא אנטי-תזה לכל מה שריבונו של עולם מנסה ללמד אותנו. לייקר את הרגעים של האינטימיות המילולית והרגשית.
להיפך, יד מושטת להאדרת מצוות ההרחקה המכוונות בדיוק אמתי לטבעו של אדם. עם כל ההבנה לקושי, אני ממש לא יכולה לקבל את הקריאה לזלזל בהלכות מפורשות, גם אם ממש רוצים וגם צריכים חיבוק. כשיש אמונה בלב, על הכול מתגברים באהבה. גם אם סובלים – ממשיכים הלאה, עד שתחלוף הופעת היחיד של מיס קורונה, ותלמד היא לשמור מרחק. דיינו.