admin
מעבר לקו יש צפצוף עדין שמלטף את קרום הלב של סבתא. בעיניי, הכוח שיש למשמע האוזן – להרגיע, לשמח, לגעת – הוא אדיר. וכמה מעט אנחנו מטים אפרכסת. תנו לאצבעות לעשות זאת בשבילכם.
הנכדה שלי מבעבעת התרגשות ומספרת איך מתכוננים כבר לפסח, ואני מאיימת להפוך לסבתא בולענית מרוב מתיקותה. יש לי חולשה למתוק…
הילד הקטן בעידן הקורונה, לא מרגיש את האיום. הוא יודע לחיות את הרגע. בעצם, יש לו 'בילט-אין' מערכת רגשית עם כלים של MINDFULLNESS – קשיבות. הוא נהנה מטעם הבמבה. הוא מתרגש ממישוש השמיכה. הכאן ועכשיו זה מה שהוא חווה. אין דאגות קיומיות. אין חרטות על העבר ולא חרדות לעתיד.
פרופסור מולי להד העביר הרצאה המיועדת להתמודדות בזמן משבר. הוא דיבר על ארבעה תחומים בהם יש רציפות בחיינו, והקטיעה שלהן מערבלת אותנו. יש רציפות תפקודית-מקצועית – מרופאה פעילה במהלך 35 שנה את עוברת להיות יועצת מיושבת ומרצה בוירטואל. יש רציפות חברתית – החברים שלנו נשארים אתנו. לא נאבד אותם פתאום. יש רציפות קוגניטיבית – מה שהיה הוא שיהיה. יש סדר, הגיון, חוקים במציאות שאנו מכירים. ויש רציפות של תקשורת בין-אישית – אני מכיר את התגובות שלי. אולם החרדתיות הזאת שפלשה למרחב שלי, לא מוכרת לי בכלל.
מיס קורונה קטעה באחת את ארבעה חוטי הרציפות שבחיינו. וזה מטלטל אותנו, ופחות את ילדינו. הם שמחים שיש להם נוכחות הורית, גם אם היא לא לגמרי תמיד מורכבת מזמן איכות. אבל אנחנו… וכאשר אתה אדם מבוגר, ומבודד, על אחת כמה וכמה,. מהו באמת החוסן היעיל ביותר לאנשים בגיל הזהב?
קיבוץ שדה אליהו הוא קיבוץ מיוחד במינו מחקר שהתפרסם לפני מספר שנים מצא כי שם זוכים החברים לאריכות ימים מופלגת. מהו סוד הקסם? מתברר שהמקום המתאים ביותר להזדקן בו הוא בקיבוץ. הסיבה לכך היא הקיום של רשת מחבקת של קשרים בין-דוריים.
הכבוד והדאגה להורים, היא המיטיבה עם שנות השיבה. ומיס קורונה מעבירה אותנו קורס מזורז מכוון ללא וירוסים על כבוד לקשיש, ודאגה לבריאותו ברמה הפרטית וברמה הלאומית. כל הכבוד למדינת ישראל על כך. באיטליה מוטלים גופות של קשישים שהחליטו לוותר עליהם. פשוטו כמשמעו.
אנחנו רוצים גם סבא וסבתא של שבת. רוצים להיות אתם בחג החירות. שם המשחק בחג הפסח הוא הקשר הבין דורי. ומיס קורונה לא מרשה. למה היא לא מרשה? כי היא רוצה לשמור על סבא וסבתא. ואת זה אפשר להבהיר להם שוב ושוב. הם לא זנוחים. הם מיוקרים. הם חשובים לנו כל כך שאנחנו נמנעים מקשר גופני אתם, כדי לכבד את פתיל חייהם.
וזה כואב. ומדאיג. ובוודאי שסבא וסבתא המבוגרים, ובמיוחד האלמנים והאלמנות הקשישים, מאוד מאוד סובלים. והחסר שלהם בחג יורגש מאוד. לנו ולהם. האם העצבות הזאת מאפשרת להקל בדיני יום טוב? מי קבע שההיעדרות מליל הסדר הופכת לספק פיקוח נפש לקשישים? אולי זו רק לשונו החלקלקה של המדרון שהופך כל אחד פתאום למוסמך בתחום הדיכאון והחרדה?
לא בזום ולא בבום כי אם בכוחי אמר ה'.
בששת שנות ההתמחות בגינקולוגיה, כששובצתי לתורנות של שישי או של שבת, נאלצתי להיעדר מבית עם שבעה-שמונה ילדים, במשך כשישים שעות רצופות – מיום שישי בבוקר ועד יום ראשון בערב. וגם בימי החג.
אין מילים כדי לתאר את המצוקה של אימא שרחוקה מילדיה כל כך הרבה זמן. נרות השבת תעדנה כאלף עדים על פרץ הדמעות שלא ויתר, בכל פעם מחדש. יתכן והכאב והדיכאון הזה הרפו את ידי המקצועיות, החלישו את התפקוד שלי כרופאה העוסקת בפיקוח נפש.
אז למה לא חיפשנו היתר לנסיעה בשבת עם גוי, הרי אחיות נוסעות גם נוסעות גם בשבת וגם ביום טוב? מה נעמת לנו שבת המלכה. מה יפית. לא מוותרים על אבן אחת מהכתר שלך. למרות ההיתרים של חלק מהרבנים, במדרון הזה, לא הסכמנו להחליק. בעבורנו.