הכרת הטוב

אני קצת מתביישת להגיד זאת- אבל דווקא יש לי הכרת הטוב מסוימת למיס קורונה..

היא מצמיחה אותי מבחינה רוחנית.

היא בעצם בנתה במו ידיה היכל של תפילה בתוך חדר השינה שלי, צמוד לחלון חדר העבודה שלי.

התפילה בנתה לה משכן בתוכי ובתוך המרחב הביתי.

שנים חלמתי להשתתף בתפילות בציבור דרך קבע.

לשמוע קדושה, וקדישים, וברכת כוהנים, וקריאת התורה בשני וחמישי

[או החומש, בסגנון קורונה]

ברכת הלבנה בשמי המרפסת. זה מברך את זה לשלום בקידה ובחיוך חם.

אני לומדת את הלכות התפילה דרך האוזניים.

שומעת הלכה יומית שהאיש מעביר.

כשמחפשים את ה'צנטר' [העשירי למניין], אני כמעט קופצת ומכריזה- הנני.

ויש מעבר לחצר עוד חצר בפינה אחרת של הבית. וקולות של ניגוני קרליבך

מתערבבים כבליל מתוק  עם תפילה האשכנזית שבחצר הקדמי.

וחזן בתפילת יחיד מסתלסל  בגרונו בניגונים חסידיים של ישיבת רמת גן.

ואת ספירת העומר אני לא אוכל לשכוח השנה.

שליח הציבור מזכיר לי, בטובו, מידי ערב.

תודה לך, מיס קורונה.

הנעמת את ימי שהותך לפחות בניחוחות תפילת הציבור שהוא גם לי.