מאמינים ונזהרים

אוטו מקרטע בבית סירא.

"דוקטור, את לא מאמינה בקדוש ברוך הוא? למה את נזהרת כל כך?". אני מסתכלת עליה, נבוכה. כרופאה, לקחתי אינסוף סיכונים בריאותיים במשך שנים רבות. נחשפתי לצהבת B ואף נדבקתי בה ופיתחתי נוגדנים, בהיריון עם תאומים, כשעבדתי בפגייה כרופאה מתמחה ברפואת ילדים. כנראה נדקרתי בזמן שנטלתי דם מאחד הפגים. פגשתי את העגבת והשחפת ואת מחלת האיידס בחדרי המיון, במחלקות ובחדרי הלידה.

נסעתי במשך 12 שנה ליישוב נצרים עם משפחתי, וזכיתי גם לפתוח שם מרפאת נשים. זכיתי להיות הרופאה הראשונה של היישוב דולב, אז יישוב צעיר, שבו התגוררו חברינו הטובים. עם בטן הריונית נסעתי בדרכים עקלקלות, עברתי דרך היישוב בית סירא באוטו מקרטע, לפעמים עם מכשיר קשר מקרטע, יחד עם אחות הישוב, שרהל'ה, שהייתה הרה אף היא. התנדבתי כרופאת נשים במושב מתתיהו, ליד חורבתא, כאשר חזון הקמת העיר מודיעין עילית היה עטוף עדיין בתוך שק השפיר. ואחרי הגירוש לא נחה דעתי, והתנדבתי מדי חודש במשך כשנתיים ביישובי בנימין והשומרון. וכל זה מבלי לדבר על נסיעה יומיומית לעבודה וחזרה ממנה בכבישים סואנים, בשעות לא שעות, כשישנתי בלילה אולי שעה, ורק גפרורים יכלו להשאיר את עיניי פקוחות… זוהי זהירות יתרה?

זה בקפסולתו וזה בניילוניתו.

המקצוע שבו בחרתי להשקיע את כוחי ואוני נושא על כתפיו השתדלות במנות גדושות. וכאן נשאלת השאלה – מהי ההשתדלות המתאימה? הרי מחצית מהיקום מתנהל כאילו אין מחר, והמחצית השנייה עטוף זה בשקו ותעניתו, זה במסכתו, זה בקפסולתו וזה בניילוניתו, ממתין שבורא עולם יזרז את פעמיו של משיח. כאשר הקולגות שלי ברחבי תבל נבוכים אל מול וירוס שתלטן ועקשן, וכל האנושות מתחפשת לרופאים עם מסכות וחלוקים וכפפות, עולות שאלות לגבי האיזון הנכון בין השתדלות לביטחון. אולי צריך לזקוף קומה אל מול וירוס נמוך שאין לנו ממילא כלים מדעיים חותכים כדי להעריך נכונה את גבולות הגזרה שלו ואת תוכניותיו הזדוניות? דילמה. החזון אי"ש היה אומר לגבי סוגיית ההשתדלות והביטחון: "אני מתייחס בקרירות אל ההשתדלות", אבל גם הוא דרש להשתדל כדי להצליח.

לשאלת יחסי ביטחון ואמונה יש כמה צדדים. כתבה השבוע אחות אחראית במחלקת קורונה באחת הערים: "בוקר אור, קבוצה יקרה. אני מנצלת אתכם להעביר מסר לכל 'חסרי האמונה'. היום נפטר בידיי איש צעיר בן 56, שדיבר עם הצוות דקות לפני שקרס. המחלה לא צפויה, ולכן מפחידה מאוד, בעיקר אותנו כצוות. תקפידו על ההנחיות". צריך גבורה כדי לשהות ליד מיטת החולה הקשה, לגעת בעורו המכחיל, לראות את עיניו הנכבות באחת, לעקוב אחר פעימות ליבו המאיטות. זר לא יבין זאת. מי שמאמין – נזהר. ברור לי שמי שאיננו נזהר, לא מודע מספיק לסיכון. ואני שואלת: לו הייתה המגפה הזאת מסכנת דווקא תינוקות עד גיל שלוש, האם גם אז ההקפדה על חבישת המסכה הייתה זנוחה ומזולזלת?

השתדלויות ותחבולות.

המקצוע שלנו מלא בהשתדלויות, ואף בתחבולות. לפעמים אנחנו נלחמים מול ההורים על חייו של עוברם. כשהייתי צעירה הגיע זוג צעיר ויפה לחדר הלידה, עם צניחת חבל טבור. זהו מצב חירום שאינו מאפשר להתמהמה. צריך לנתח, אמרנו לזוג, תוך כדי קריאה למרדים והגשת טופס ההסכמה לניתוח לאישה היולדת, כשאנחנו מגלגלים אותה במהירות לחדר ניתוח כדי לא לאבד את "שעת הזהב". לפי חוק זכויות החולה, בלי חתימתה אין אפשרות לנתח. להפתעתנו הזוג הצעיר והיפה לא הסכים לניתוח. הם ביקשו להתקשר קודם לרב שלהם, בארצות הברית. היה מדובר בזמנים שבהם לא חלמו על פלאפונים. הבעל עמד ליד הטלפון הציבורי באמצע הלילה כדי לחפש את הרב שלו. הרופא הכונן, שהגיע מבית חולים באזור המרכז, היה המום לחלוטין. בלי כל היסוס הוא ניגש ליולדת הנבוכה, והגיש לה נייר שעליו ביקש שתחתום, כשרשם באותיות גדולות את אלו המילים: 'אני מאשרת לתינוק שלי למות ברחם'. אחרי הרהור נוסף הם הסכימו לניתוח, והתינוק ניצל ברגע האחרון. 'בתחבולות תעשה לך מלחמה', מלחמה על חייו של העובר.

צום של חיבוקים.

ברבות הימים מצאתי שהדרך אל ליבו של אדם, אף הקשוח ביותר, היא דרך שיח על ילדיו. המטמורפוזה המופיעה היא מופלאה. מיד מתיישרים קמטוטי מצחו, עיניו בורקות, והוא מרחף אל עולם אחר, טוב ומאיר. וכך גם הנשר. בפרשת האזינו הקרבה אנחנו פוגשים את הפנים היפות של אבא נשר. "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף". הנשר הטורף הופך להיות עדין במיוחד כשהוא מטפל בגוזליו. הוא לא נכנס לקן בקפיצה או בחיפזון, אלא מעיר את הגוזלים ברכּות כאשר הוא מרחף מעליהם, ורק אחר כך הוא נכנס לקן ומטפל בהם.

ובהמשך: "יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" – כשהוא מעביר אותם ממקום למקום, הוא אינו תופס אותם במקורו או בציפורניו, אלא פורש את כנפיו הגדולות ומעלה עליהן את גוזליו. וכך, כשהם אוחזים היטב בכנפיו, הוא מטיס אותם למקום החדש. הכניסה בעדינות לקן היא שיעור עבורנו כבניו של ריבונו של עולם. חכמינו מדריכים אותנו שגם כאשר אדם נכנס לביתו שלו הוא צריך לדפוק קודם ורק אחר כך להיכנס, כדי שלא יגרום אי־נעימות למי מבני הבית. בעל הבית אומנם רשאי להיכנס לבית כאוות נפשו, אבל עדיף 'להעיר את הקן' בעדינות. ואולי זה בא ללמד אותנו שגם הילדים צריכים את הפרטיות שלהם בתוך בית ההורים, דבר שנגזל מהם ומהוריהם בחודשים האחרונים.

אצלנו, המצב הפוך. הקורונה מפרידה הרמטית בינינו ובין הרווקים שלנו, הדרים בקומה השנייה של הבית, עם פרטיות דה־לוקס. הקן שלנו בקומה למטה הפך לקן זוגי, נטול גוזלים. וכמה זה קשה. אבל חמור מכך – מיס קורונה הטילה עליי צום חיבוקים זה חצי שנה. והנה מגיע בן הזקונים הביתה לאחר חודש בקפסולה בישיבת בית אל, ואני לא מתאפקת. מה עושים? נשמעים להוראות. מאמינים ונזהרים: זה מתעטף במפת הניילון שלו וזאת מתעטפת בניילונה, וכך אני מחבקת אותו ונושפת מנות גדושות של געגוע.