ברכת יעקב

פרשת ויחי מסתיימת בברכות הנפלאות שיעקב מברך את בניו. אמנם שלושת הראשונים מקבלים תוכחה: ראובן על שהיה 'פחז כמים' בכמה הזדמנויות, ושמעון ולוי על אפם ועברתם הקשה, אבל האחרים מקבלים ברכות להווה ולעתיד הקרוב, ונבואות מרגשות לקראת העתיד הרחוק. וכך גם עם דן: 'דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר'. שתי ברכות יש כאן: אף על פי שדן מהצעירים שבשבטים ומבני השפחות הוא ישתתף בהנהגת עם ישראל, אך במלחמת הקיום, הוא ינצח גדולים וחזקים ממנו. הוא משול לנחש קטן במידותיו ובעל גוף רך וחלש, שבכוחו להפיל סוס ורוכבו. ברכה יפה. אבל כאן יעקב מוסיף עוד משפט 'לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה". יתכן שזו תפילה הקשורה לדן –בהתבוננות הנבואית של יעקב דורות קדימה, הוא פגש נקודה שבה שבט דן, צריך סיוע מיוחד מאת ה', ולכך יעקב מתפלל: 'לישועתך קיוויתי ה". אולם יתכן והברכה מכוונת למשהו אחר לגמרי. אולי הרגיש יעקב אבינו הזקן ושבע הימים, בהיחלשות של כוחותיו הגופניים והרוחניים, וכך, כדי להמשיך את הברכות לבנים הוא זקוק לכוח ולסייעתא דשמיא, ועל כך הוא אומר 'לישועתך קיוויתי ה". תוך כדי שיעקב מראה את כוחו הרוחני הענק, וברוח פיו יגלגל את ההיסטוריה שתתחולל עוד שנים רבות, הוא משנה כיוון ומפנה את דבריו מברכה לאדם לתפילה לשמים. זהו השילוב המיוחד של הביטחון וההשתדלות. גם כאשר קיימת לאדם ברכת האב הזקן, הנביא, שככל נביאי האמת דבריו לא ישובו ריקם – ראוי שיזכור מי הוא הריבון, ורק לו הישועה.
אשרינו שאנו חיים היום, עמוק בתוך הרבע האחרון של האלף השישי, כאשר שערי החוכמה נפתחו, והידע הרפואי והמדעי רחב ומדויק יותר מאשר אי פעם. נראה היה שהמגפה העולמית של הקורונה מדרדרת אותנו אחורה, לימים שבהם העולם האנושי היה עבד לטבע, כפוף לפניו. נכנע מפניו. אבל חברו יחד מומחי הארץ ואומות העולם, מדיסיפלינות שונות: וירולוגים, ואימונולוגים, וזיהומולוגיים, ופרמקולוגים, ורופאים, ובזכות החכמה שנתן בהם ה', ועמל רב, פתחו חיסון נגד מיס קורונה הערמומית. בתחבולות תעשה לך מלחמה, ממש בשלהי חנוכה. נס גדול היה לנו, אך אין בעל הנס מכיר בניסו. השילוב הזה של חוכמת האדם, פקחות עם הערמומיות הנדרשת, כנחש עלי אורח, יחד עם האמונה השלמה שהבורא הוא זה שמנהל לנו את הבירה – הוא המסוגל לנצח כל רע. ואם זכינו לראות איך האדם מצליח להגשים את ברכת ה': 'וכבשוה…' אנו יכולים להיות מאושרים שאנו חיים היום, עם כל הפיתוח הטכנולוגי שמיטיב אתנו. ארגז הכלים שלנו משלב גם 'נחש עלי דרך' וגם ציפיה אמתית לישועת ה', ואין שום סתירה בין השניים. 'כימים ההם בזמן הזה…'
כרופאה, אני רוקדת על הגבול הדק שבין חובת ההשתדלות לבין חובת הביטחון. כל עניין מלאכת הרפואה הוא להטיב עם המציאות, לפעול עם א-ל, 'לא תוהו בראה – לשבת יצרה'. ומאידך, אני מודעת לכך שאני קטנה, שליחה, והוא מוליך אותי, יד ביד, ואני נושאת תפילה לסייעתא דשמייא.